היא אמרה לי להגיע בשעה תשע בערב. הקדמתי ולו? רק לשמוע איך הסידרה האמריקאית יוצאת מפיה;
"חכה, אני כבר פותחת", היא תגיד מעבר לעינית התודעה הנלמדת (מגבות נכנסות לארון, חזיות שמוטות כתפיים נלקחות מידיות של דלתות, נעליים נבעטות למקום שלא רואים, מצעים מכסים סדין שהתעצל להגיע לפינה של מזרון. כל מה שעושים בקומדיות אמריקאיות כשמישהו מקדים).
אהלן
אהלן
מה נשמע?
מה נשמע?
טוב?
טוב.
עם מצלול נכון, תשובות הן שאלות הן תשובות. שיחות של שש מילים בעזרת שלוש. ובכן, זה זמן לסלון ביתי.
****
מישהו נכנס לבית של מישהי. שיחות קוקטייל בלי קוקטייל. רק הוא והיא. אין לאן לברוח (ולמה לברוח?). אין שולחן עם תפוצ'יפס.
"זה ציור יפה" (הוא באמת חושב כך?).
"אני גם אוהבת אותו. בהתחלה רציתי לתלות אותו בשירותים, אתה יכול להבין את מה שאני אומרת?"
"כן, בטח" (המשך של שיחות נגדע בגלל הבנת יתר, זהו הגול העצמי שלהם, ובכל זאת; הציור- אם היה בשירותים- היה מקבל את כבודו רק אם היו יושבים מולו, ובכך הרב הנשי שבדירתה היה הנחשף ביותר אליו).
"אבל החלטתי לשים אותו בסלון. אם הייתי תולה אותו בשירותים, צריך היה לחרבן או להיות אישה בשביל להבחין בו".
(לפעמים אנשים אומרים את אותו דבר, אבל התפוצ'יפס נשבר אחרת).
אתה יכול להרגיש את זה מגיע מהמסדרון. אתה יכול להרגיש מתי הפיזיות לוחצת לך על נושאי שיחות, מתכתבת עם שלפוחיות, בוחנת אותה מי יותר חזק. אחרי הכל, כולנו בסדרה אמריקאית בעולם הזה;
"איפה השירותים אצלך?"
"שם, איפה שאין ציור".
הוא הלך להשתין. חשב על הציור בזמן הפעולה ואחרי שהוריד את המים, הסתובב ודמיין אותו תלוי על הדלת. הוא התעכב על הדלת כאילו יש שם ציור בשביל לתת כבוד לדברים הקטנים של החיים וחזר לסלון. לפני כן, קיסמי אוזניים, מפלסטיק, היו בארונית שמעל הכיור. הוא לא מבין אנשים שמנקים את אוזניהם עם הסוג הפלסטיקי הגמיש. הוא צריך את זה מעץ.