הגורו מבת גלים

רגע לפני הגליל. חורף 2002, תל-אביבי מכור עוזב את העיר ועובר לשכונה תחתית בחיפה. מילא, לדירת גג-ג'קוזי מפוארת בדניה, אבל לבת-גלים?

הפעם ראשונה בשכונה, היא הלם תרבותי. הרכבת עוצרת בתחנת בטון עצומה ועשרות חיילים לובשי מדים לבנים ואופנתיים יורדים ממנה. ביציאה, אולם נוסעים רחב עם מספר בסטות שוממות, מאחוריהן ומאחורי קיר אפור וארוך מגיע הרחוב הראשי. במקומות כאלו רצוי קודם כל לבדוק את חוף הים. בדרך אליו אפשר לראות איך בתי הבורגנים של ראשית המאה העשרים משנים צורה והופכים לבנייני שיכון.

חופי השחייה קטנים, מעין בריכות עם שוברי גלים. לפניהם, מגרש חניה צר וארוך ומכוניות שאינן חונות אלא משמשות כעמדות די.ג'י למוזיקת פופ בערבית וברוסית. ממש בהמשך, ליד גן פיראטים לילדים ניצבת גדר תיל ארוכה ומאחוריה, על קו המים בניין ענק ונטוש. הקזינו.
בשנות המנדט היה שם קופי-שופ שבילו בו יהודים, ערבים וקצינים אנגלים, כיום עומד במקום שלד בטון יומרני, אנדרטה ליזם חיפאי פושט רגל. משם והלאה נמשכת טיילת על המים, כשלצידה בתים ערביים ובתים טמפלרים, רובם נטושים ואטומים בבלוקים. אחריהם שוב, בנייני השיכון.

מבט צפונה מקצה הטיילת ולעיני מתגלה פנורמה משכרת: מפרץ חיפה, בתי הזיקוק, הגליל ואולי הייתי הוזה, אך כמעט בברור שראיתי משם את פסגות החרמון המושלגות.

חתמתי על חוזה, אבל לא ביקרתי עדיין בדירה, ככה זה בחיפה. מבחוץ נגלים כתמי רטיבות וסימני התפוררות של הבניין. מבפנים, 420 דולר בחודש הפיקו דירת קרקע של 120 מטר, חמישה חדרים, ארבע כיווני אוויר, מרפסת לחצר ותקרות בגובה 8 מטר. אחרי זה גיליתי גם את חיפה-סיטי. הכרמל עם הנוף המטריף, הכבישים, שנסיעה בהם דומה לטיסה בהליקופטר, ואדי שיח, קניות בואדי ניסנאס, מעיין הבירה, מסעדות דגים על המזח, חנויות של מזון איכותי מיובא, שאריות של נמל ואפילו הכרמלית, לכולם הייתה אקזוטיקה ייחודית ומרעננת.

שלא תטעו, לא עברנו בגלל המחירים הנמוכים, הארכיטקטורה השכונתית, או השקיעות בסטלה-מאריס. אנחנו הגענו לבת גלים בגלל גורו מקומית, מורה לריקודי בטן נערצת בקנה מידה ארצי שחיה ופעלה בשכונה. מה, גם בנים רוקדים? כן, לפעמים, כשמרשים להם להצטרף, בשאר הזמן הם מנגנים.

כמו כל פעם ראשונה, זה היה נועז ומתגרה, אחר כך התרגלתי. במקום סטודיו מעוצב, ספוטים ורצפות פרקט, היו במתנ"ס המקומי רק שני חדרים ומסדרון מבולגן. באולם הריקודים היה קיר מראות, רצפת לינוליאום ירוקה, במה קטנה ותפאורה של מנורות צבעוניות. הקוקטייל האנושי כלל גבר יחידי ושלושים נשים. חולקנו לזוגות ואני קיבלתי את זקנת השבט, רקדנית בטן עתיקת יומין שכנראה הייתה ממייסדות השכונה.

בשעתיים הבאות זוגתי החביבה הדריכה אותי בתרגילי סיבובי האגן, המותניים והקפצות החזה. בשלב מסוים, הגענו לאקסטזה. נסו לדמיין שלושים בנות בבגדים מהממים רוקדות, עטופות בזיעה מתוך אקסטטיות. לא בגלל סמים, או רצון להרשים גברים, או רצון לרזות, או השד יודע מה. אלא בשביל עצמן ובתשוקת אמת, שהיא תשוקת החיים, ולא התשוקה שישימו לב אלי. זה היה כמו להיות בתוך אורגזמה המונית. בתל אביב, ניראה לי, שאירועים כאלו, בגלל הפוזה, לא יכולים להתרחש. על אף יתרונותיה הניכרים.

בת-גלים הייתה בשבילי גן עדן ים-תיכוני. במשך שנה למדתי להקשיב לערבית ולרוסית, לנגן על עו?ד, לרקוד, לדוג דגים ולהיכנס לים גם בחורף. הייתה זו תרבות ישראלית אחרת, ייחודית, שיש בה אפילו דו-קיום, ושאין כל קשר בינה לבין התרבות התל-אביבית, שמחוף הים של בת גלים, נראתה כמו שממה מדברית חסרת אותנטיות או סקס-אפיל. בסופה של אותה תקופה, כשהודיעו שהבניין בו גרנו מיועד להריסה, הצעד הבא היה ברור, אנחנו בדרך לשורשים, לאותנטיות. במילים אחרות, מכאן עוברים לגליל או להימלאיה. לתל-אביב אנחנו לא חוזרים.