בית בוטיק של מעצב-על

ישנם אדריכלים ואמנים כמו ליבסקינד וקלטרווה, שמיד ניתן לזהות בניין שלהם כי יש להם סגנון שקשה לטעות בו, אך לעומתם, ישנם אדריכלים שמסגננים בכל פעם מחדש.

אין ספק כי מי שזוכר את עבודותיו הקודמות של עודד חלף, ימצא את עצמו נדהם לנוכח יכולתו של זה להמציא את עצמו מחדש בכל פעם. "כל בניין וכל פרט הם משהו אחר, מורכב, חדש", אומר חלף, "אין שטנץ או פרט שכבר תוכנן על ידי וחזר על עצמו. אני צריך להמציא כל בניין מחדש, ודע שזה קשה וגם יקר".

אני יודע! ידוע לי שהלקוח משלם הרבה מאוד ואין הוא רוצה עוד בית ממותג, אחד מסדרה, מפס ייצור של מפעל אדריכלי. הוא רוצה משהו אחר, משהו מיוחד באמת, בית בוטיק של מעצב על. לכן, נכון להמציא את עצמך בכל פעם מחדש, למרות שזה קשה ועל אף שזהו אתגר סוחט.

האחוזה הענקית המשתרעת על פני ארבעה דונם עם שטח בנוי של 700מ"ר, סוגננה על ידי האדריכל חלף כבית נופש, אך לא עוד בית נופש, אלא בוטיק, "מלון בוטיק". מבט חטוף מאשר זאת - בכל פרט ופרט הושקעה עבור הבעלים - ישראלי לשעבר המתגורר בארה"ב - מחשבה, יוקרה וחד-פעמיות. ישנו רק פרט אחד שאין רואים אותו בתמונות והוא, שהבית נמצא בישוב קדימה!

על אף שמו של הישוב, לא הייתי מגדיר אותו כמקום העולה ראשון על הדעת ככפר נופש אידיאלי. ישנם כמה מקומות ש"עוקפים אותו בהליכה", והם, מן הסתם, קרובים הרבה יותר לחוף הים, למרכזי הבילוי והתרבות, או שהם נושקים לנוף פסטורלי קסום וישראלי. אבל זהו בדיוק העניין! חלף לא בא אל "מקום מוכן" אלא "יצר מקום" עבור אותו ישראלי לשעבר - חלקת אלוהים קטנה, פיסה מארץ ישראל הישנה והטובה. ונראה לי, כי קל יותר לעשות כן במרחק מה מהמרכז הצפוף והיקר, שהרי גם לכסף יש גבולות...

שביל עפר משובץ סלעי ענק בלתי מעובדים מהווה את דרך הכניסה הראשית לדיירי הבוטיק, מי ברגל ומי ביגואר... כל מה שנמצא בחלקה זו הובא לכאן במיוחד כדי ליצור את אותה אווירה ישראלית שעשויה להתחבר גם למקום כמו מושב חקלאי. לכן, הדימוי של חלף לקוח ממבניו החקלאיים של הכפר - האסמים והאורוות המאופיינים באבן מקומית (כורכר) וגגות קלים וחד כיווניים.

הגינה מזכירה חורבה ארץ-ישראלית עתיקה עם שרידי מבנים היסטוריים - מבנה קשתות הרוס בפינה, ולצידו דקל וושינגטוניה. שאר עצי הגינה ישראליים גם הם: חרובים, זיתים, תמרים, וגם גפן המטפסת בפינה (אדריכלות נוף- סמדר מור, ביצוע- עמרי חסון). חבל רק, שאת נוף פרדסי השרון שמסביב, מחליפים באופק "נטיעות" חדשות של מבני תעשייה גדולים.

הבוטיק תוכנן משלוש יחידות: יחידת הורים בשתי קומות ומרתף (שטח קומה כ-310 מ"ר), ולצידה שתי יחידות עצמאיות לילדים בוגרים - סוויטות אקסקלוסיביות הבנויות כחלל אחד עם קומת גלריה. שלוש היחידות מדברות בשפה עיצובית אחת של כורכר ונחושת, כשבין יחידת ההורים ליחידות הילדים חוצצת יחידה יצוקה בטון לבן, המשמשת כחניה מקורה עם מדרגות העולות לקומת השינה ביחידת ההורים.

שלוש היחידות משקיפות על החצר המרכזית הענקית שבמרכזה בריכת שחייה מטויחת במרבליט ("אקווטק"), מוקפת שיש מצידה האחד, בעוד צידה השני פתוח, והמים נופלים בחופשיות לתעלת דגי זהב. היחידות נפתחות דרומה לנוף החצר הקרוב ולנוף הרחוק בגג בשיפוע עולה, ובחלונות ודלתות הזזה מעץ טיק מלא מלוא הגובה, שההגדרה הסתמית "חלון" או "דלת" קטנה עליהם בכמה מידות (היבואן "XEPA" היצרן "INITREBLA"). גג נחושת בולט ("תמ-ררר") ורפפות אלומיניום חיצוניות, דואגים להצליל את האור הדרומי השוטף את הפנים ביום חורפי קר.

עם רדת הלילה נשטף הבית באור נחושתי, כמו הפך גג הנחושת לזיכרון כתוב באור. מתוך תקרת החדרים המחופה במחצלות במבוק לחיזוק אווירת ה"בונגלו-נופש" נפערים פתחי אור: בקומת הקרקע - בצורות אליפטיות ועגולות נקודתיות מעל אזורי העניין העיקריים, ובקומת השינה - בצורות מלבניות שחוזרות על עצמן בכל שטח החלל, כאילו היו אלו פלורוסנטים משרדיים קרים ("קמחי" תאורה, "טופ אודיו"- סאונד).

הקריצה ההומוריסטית הזו עשויה למעשה מנורות ליבון פשוטות ומצדדיהן - הלוגנים המורכבים בתוך פרופילי נחושת שמחזיקים גם את הבמבוקים.

את דבריי פתחתי באומרי כי חלף עובד כצורף אמן, וכוונתי הייתה שהוא עובד כך לא רק בגלל הנחושת. אמנם, הוא משבץ את הבית בנחושת כמו צורף השוקד על מלאכתו עם פינצטה - כאן הוא משתמש בנחושת כפנל לריצוף, שם הוא משתמש בה כחלק מעיצוב הריהוט ביחד עם עץ סוס יפני - אך הוא אינו משתמש רק בנחושת. אלמנטים פיסוליים מאלומיניום משתלשלים מהתקרה ומשמשים כקולט אדים פרחוני לאי שבמטבח, וכארובה למדורת האש המרכזית (עבודות מסגרות - "מרטין").

פרחים נוספים ניתן למצוא גם בהדפסים על הזכוכיות, כדוגמת זו הנמצאת בתחתית רצפת המרפסת-גגון שמעל דלת הכניסה, או במעקות הבית, אשר הם עצמם עשויים כעלי כותרת של פרח, חופפים זה על זה ("ד"ר זכוכית").

רוב הריהוט הוא של "טולמנ'ס", למעט עבודות העץ המיוחדות בעיצובו של חלף ובשיתוף האדריכלית אביבה בן ארי ממשרדו, כמו ארון הבגדים שדלתותיו עשויות גלים-גלים כחולים המשתפלים אף מעבר לפינה, וארונות המטבח שאף הם עוטפים פינות בקווים ביומורפיים שחלקם הכסוף ודמוי המתכת עשוי דווקא מבד סקאי נעים ("רנבי").

גם חדר האמבטיה שבקומה השנייה מעוצב בקווים ביומורפיים בזכוכית מעוגלת, עם מראות אליפטיות וריהוט בקו חופשי שקושר את הארון עם פינת הרחצה. המפגש בין הקיר הלבן לבין המגרעת העגולה שבגבו נמצאים האסלה, הזכוכית, הריהוט והחלונות הקשתיים, הוא מלאכת מחשבת של ממש. ברזי המקלחת המשתלשלים מהתקרה, בדומה לאלמנטים הפיסוליים שבקומת הקרקע, מאפשרים להשאיר את רצפת הפסיפס ואת קירות הזכוכית חשופים.

החומרים בהם משתמש חלף משתנים מבית לבית. הפעם הוא השתמש בשיש טורקי אפור לאזור המטבח ולבר שלצד הבריכה, בעוד שהחוץ מרוצף באותו שיש, אך בעיבוד של התזת חול. ריצוף הפנים הינו במראה של שורש בהיר עשוי מעץ אפריקאי מסוג מאפה.

האי שבמטבח עשוי מגוש אבן אחד היושב על רגלי פלדה, והמדרגות המיוחדות שהמדרך שלהן עמוק ביותר והרום נמוך, עשויות עץ אמבויה. קיר כורכר אחד חוזר בתוך הבית על הקיר המערבי, וכמו מייצר סביב לבריכה מסגרת שחודרת פנימה, ובזכות דלתות הזכוכית הענקיות, מבטלת את ההבחנה בין הפנים לחוץ.

אחזור לעניין הסגנון ולאמנות, ולשאלה האם אדריכל צריך סגנון אופייני וקל לזיהוי ולמיתוג. כשאני מדבר על פיקאסו, חלף מדבר על כך שאפילו לפיקאסו, מאבות הקוביזם, היו תקופות - תקופה כחולה ותקופה ורודה. "וגם לי יש תקופות", מחייך חלף, "אבל בעוד פיקאסו עבד רק מול הבד, אני עובד מול לקוחות שונים שיש להם צרכים, פחדים, חלומות, וגם סכום מסוים של כסף".