חומר ולבנים

החלוצים שבנו את תל-אביב שרו "הבו לבנים", והתכוונו ללבני הסיליקט שמהן נבנו רבים מבתיה של תל-אביב. כשאבותינו היו עבדים במצרים, מספר התנ"ך, הם בנו את פיתום ואת רעמסס מחומר ומלבנים, וכך בונות את בתיהם אוכלוסיות רחבות עד היום. לבני החימר והסיליקט ליוו את האדם מאז ומתמיד, והיום יש להן "קאמבק" באדריכלות חוץ ופנים.

הן לא ביצעו עדיין את הפריצה הגדולה, אבל הקאמבק שלהן כבר ניכר היטב בשטח. לאחרונה חזרו לבני הסיליקט והחרס. הן הופיעו תחילה במבנים תעשייתים ובמבני ציבור, ובהמשך הלכו וכבשו מחדש מקום נכבד בבנייה, הן כציפוי חיצוני לבתי מגורים, והן כאלמנט עיצובי בעיצוב פנים של משרדים, וילות ודירות עירוניות.

אדריכלים שרוצים לשוות לבית טעם כפרי או ישן, או לשלב במראה נקי ומינימאליסטי אלמנט מחוספס, בונים או מצפים בלבנים (או דמויי לבנים) עמודים, משקופים, קירות בודדים, וכמובן - את האח המסורתי.

"יש פה אלמנט של רומנטיקה ושל חזרה לשורשים", אומר האדריכל זלמן עינב, שיחד עם אשתו רות תכנן בניינים באוניברסיטת בר-אילן, את תחנת התקשורת בעמק האלה, בניינים באוניברסיטת תל-אביב, במוזיאון הארץ ועוד.

"המבוגרים זוכרים עדיין את הלבנים שמהן בנו את תל-אביב של שנות העשרים והשלושים, ואילו הצעירים מושפעים מאלמנטים כמו סרטים, עיתונות ובתים שרואים במסעות או בטיולים באירופה ובארצות-הברית. אנחנו נוהים אחר הלבנים, כי החלום של כולנו זה לבנות משהו שיש בו קביעות, יציבות ומסורת. עם בטון רגיל קשה קצת לעשות את זה, כי בטון זה אלמנט חדש יחסית".

מדובר, אם כן, במגמה ישנה-חדשה, שאת הפוטנציאל שלה קלטו גם אדריכלים ויצרנים כמו "אקרשטיין", "רעפי אופקים", "טרה-קוטה", "נגב" ועוד. עולם העיצוב עדיין לא הטמיע את הבשורה בהיקפים גדולים. יבואנים ותעשיינים, לעומתם, פתחו פסי ייצור או החלו לייבא ארצה מגוון רחב ונאה של לבני סיליקט ושמוט.

אחת מהמובילות של המהלך הזה היא חברת "אוסטק-שמיר". עד היום בנתה החברה עשרות בתים מלבנים אדומות בכל רחבי הארץ. "אנו מסוגלים להתמודד עם בנייה של כ-100 בתים מסוג זה מדי שנה", אומרת דלית שמיר-לביא, מנהלת השיווק של החברה, "ומקווים שהמגמה הזו תתפוס תאוצה".

ההבדלים בין לבני החרס ולבני הסיליקט נעוצים באופן הכנתן וייצורן. לבני שמוט, מסבירה שוש רוכביץ מ"טרה-קוטה", מתחילות את דרכן מתערובת מיוחדת שיוצקים לתבניות, העוברות לחדר ייבוש למשך שבוע ימים. בהמשך מועברות התבניות לתנור רב עוצמה, שחומם לטמפרטורה של 950 מעלות, ושם הן שוהות שבוע נוסף. התהליך כולו אורך כשלושה שבועות.

ייצור הסיליקט הוא סיפור שונה, מסבירה טל טלמור, אדריכלית הבית של חברת "אקרשטיין". "מוצרי הסיליקט מיוצרים בתהליך שבו חול, קוורץ וסיד מעורבבים ונכבשים יחד בלחץ גבוה, כאשר התבניות עוברות תהליך של התקשרות כימית. התוצאה המתקבלת: אבן חול חזקה מאוד, העמידה בכל תנאי מזג אוויר".

ועכשיו לבנייה עצמה. יש הבדל משמעותי בין לבנים המשמשות לציפוי, ובין לבנים המשמשות לבנייה של ממש. במפעל של אקרשטיין באשדוד מייצרים כיום לבנים במידות של של 22 על 8 ס"מ. עוביה של לבנה לבנייה הוא 10.5 ס"מ, בעוד לציפוי העובי הוא של 2.5-5 ס"מ בלבד. מי שמתכנן להקים בית באקלים קר במיוחד, יעדיף לעתים שכבת לבנים כפולה.

עיקרון הבנייה פשוט. כאשר מקימים בית עם חיפוי סיליקט, בונים קיר של לבנים ’רגילות’, איטונג למשל, שאותו מחפים בלבני סיליקט. אוסטק-שמיר עושים את זה קצת אחרת. צוות בנאים מקים בתחילה רשת של קורות פלדה, ואליו מחברים - באמצעות עוגני מתכת חזקים - את קיר לבני החרס החיצוני.

בצדו הפנימי של הבית מקימים קיר גבס. במרווח שבין שלד הקורות לבין הלבנים מניחים הבנאים שכבות בידוד מיריעת אלומיניום וצמר זכוכית, המעניקים לבית את הבידוד האקוסטי והטרמי - אחד מיתרונותיה הבולטים של שיטה זו.

אבל ללבנים - הן מסיליקט והן מחרס - יתרונות בולטים נוספים, שבגללם אוהבים אדריכלים להכניס אותן לבית פנימה. ראשית, הן עמידות הרבה יותר מחומרי בנייה אחרים. לבני חרס, אומרת שוש רוכביץ, מחזיקות מעמד גם אלפי שנים, ואנו יכולים לראות אותן במלוא תפארתן בחורבות הנפלאות של מרחצאות סארדיס (במערב טורקיה), במבנים עתיקים ברומא ובכל רחבי איטליה, ובכל רחבי העולם העתיק. ככל שחולפות השנים מקבלת הלבנה גוון ישן, לעיתים מכסות אותן אזוביות מגוונות, מה שמשווה ללבנה מראה קלאסי נינוח ונוסך ביטחון.

העמידות של הלבנה היא לא רק תנאי מזג אוויר קשים ובחילופי טמפרטורה מהירים, אלא גם בלחות גבוהה ולרסס מלוח - יתרון שחיבב אותן על המתכננים התל אביבים של שנות העשרים. לבנים גם מבודדות מפני רעש פי ששה מאשר בלוק של איטונג. לא לחינם הקים מע"צ בשנים האחרונות קירות אקוסטיים גבוהים מלבנים, במחלפים גדולים במרכז הארץ. לבני הסיליקט נראות לעתים קרובות גם באולפני הקלטה, בגלל הבידוד האקוסטי המשובח.

לבנים מסתדרות נפלא בשטח. הן אינן זקוקות לאחזקה שנתית שוטפת או לצביעה ולחידוש. קל לנקות אותן אפילו מגרפיטי, בטיפול חומצתי מיוחד, וחשוב לא פחות - לא צריך לטייח או לצבוע. הלבנה יכולה להיות חומר הבנייה, הטיח והצבע גם יחד, ואפשר למצוא אותה בגוונים של לבן, אדום, ירוק, צהוב וחציל. לא במקרה משרה בית לבנים מראה של שלווה וביטחון. הוא באמת כזה.

עם זאת, בנייה של בית לבנים עלולה להיתקל במספר בעיות. "עלותו של בית כזה", אומרת טל טלמור מאקרשטיין, "גבוהה מזו של בית קונבנציונלי. כדי להקים קיר בלוקים פשוט אפשר לקחת צוות פועלים שמיומנותו לא גבוהה במיוחד. כשעובדים עם לבנים זה סיפור אחר.

הפועלים צריכים להיות מנוסים ומקצועיים, כי הקמת קיר כזה דורשת פילוס מדוייק ביותר, פתיחה דקדקנית של פוגות, והקפדה רבה. טעות קטנטנה בשורה התחתונה של הבית, מתבטאת בשגיאות גדולות בשורות הבאות אחריה. אולם מחירי הבנייה הזו הוזלו באחרונה, משום שמשתמשים בדבקים מיוחדים במקום במלט הישן".

הלבנים עדיין לא כבשו את הארץ, אבל שמורה להם פינה חמה בליבם של אדריכלים שמסרבים לוותר עליהן ומכניסים אותן לבית פנימה. "כל אדריכל", אומר זלמן עינב, "עובר תקופה שבמהלכה הוא רוצה לתכנן קיר חם מלבנים שרופות, או עם מירקם מעניין של לבני סיליקט. המגע הפיזי שלהן נעים, הן מפיקות חום ומשרות על הבית אווירה נעימה. כשמדובר באדריכלות פנים - אני לא אוהב פאנלים קטנים מלבנים, אלא מעדיף קירות שלמים".

הלבנים ליוו את האנושות משחר ההיסטוריה. את העדות הראשונה בתנ"ך אנו מוצאים בספר שמות, פרק א’ פס’ י"ג: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה...". שם גם מפורטים חלק ממרכיבי הלבנה: "ויצו פרעה ביום ההוא... לא תאסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקוששו להם תבן".

הלבנה, אומר עינב, התפתחה כיחידת יסוד בבנייה בגלל סיבה ארגונומית פשוטה: היא התאימה לגודל של כף אדם. בהתחלה יצרו את הלבנה בתבנית, מקש ומחימר, וייבשו אותה בשמש. בהמשך, כדי להעניק לה חוזק, העבירו אותה תהליך של שריפה. "בשנים שהייתי באתיופיה", נזכר עינב, "ייצרו לבנים ממש כמו לפני אלפי שנים. הם היו לשים עיסה בידיים, מכניסים אותה לתוך בור, דורכים עליה ברגליים, מכניסים לתבניות ואחר כך מניחים בשמש כדי להתייבש".

לבנים שימשו תמיד כציפוי, או כקיר נושא. באירופה ובארצות-הברית השתמשו בלבנים במשך מאות רבות של שנים. את התקופה הרומית כבר הזכרנו. גם בארצות הברית קיימים בתים רבים שנבנו מלבנים, לצד בבתי עץ שצופו בהן, ובאירופה שלאחר המצאת הבטון נטו להקים מבנה מבטון עם קורות ועמודים, ו"למלא" את הרווח בלבנים אדומות. האמריקנים הלכו עם העניין עד הסוף: בשלב מסויים הומצאה לבנת חרס מלאכותית, שיוצרה מפיברגלס.

בשנות העשרים של המאה הגיעה הלבנה לארץ ישראל. בית חרושת ללבנים הוקם בתל-אביב, לא רחוק מהמקום שבו מצוי היום קולנוע תל-אביב, נזכר בערגה זלמן עינב. "זה היה בראשית שנות השלושים, ואני זוכר שכילדים היינו משחקים שם הרבה בחול". בצד סגנון הבנייה האקלקטי וסגנון הבאוהאוס, הלכה ונזרעה תל-אביב בבתי לבנים.

הבחירה לא היתה מקרית. בגלל הרוחות מהים והרסס המלוח, התגלתה הלבנה כחומר עמיד בפני פגעי טבע אלו. מבנה מפורסם שהוקם מלבנים הוא בית החרושת הישן לטקסטיל ברחוב נחמני. מבנים ישנים נוספים מצויים בשדרות רוטשילד, ברחוב אלנבי, ביפו ועוד ועוד. מבנים חדש של לבנים מצויים ברחוב בן-יהודה בתל-אביב, בתחילת רחוב ביאליק ברמת-גן, ועוד.

האדריכל יענקלה גרינבלד מזכיר, כי בשנות הארבעים והחמישים העדיפו האדריכלים כרמי ויסקי לבנות בתי מגורים משותפים, שחזיתותיהם עוטות לבני סיליקט לבנות. את המראות היפים ניתן לראות ברחובות כמו בארי והנביאים בתל-אביב. "היתה מגמה", אומר גרינבלד, "של פוסט-באוהאוס, שעיצבו על-ידי אפקט של הדגשת לבנים בגוון לבן מחוץ לבנין".

תל-אביב יכולה היתה להיראות אולי כמו עיר ארופית טיפוסית, אלא שבשלב מסויים פסקו אדריכלים ומתכננים להשתמש בלבנה. התברר כי תהליך שריפת הלבנים דורש אנרגיה רבה, שעלתה כסף רב. ייצור הלבנים בארץ הלך ופחת. במקביל, התמעטו הצוותים המקצועיים שיכולים היו להתמודד עם תהליך הבנייה התובעני. יותר פשוט לבנות בית מבלוקים סטנדרטיים, ולכן נדחקו הלבנים לקרן זווית, והפכו לאלמנט של קישוט חיצוני.

אבל הלבנים לא נעלמו. הן פשוט הורידו פרופיל. בתי לבנים המשיכו לצוץ ברחבי הארץ. קומפלקס יפה כזה ניתן לראות בתחילת רחוב ביאליק ברמת-גן, בקטע שבין רחוב אבא הילל ורחוב ז’בוטינסקי. מבנה מפורסם אחר מצוי בכניסה המערבית לסביון, מצידו השמאלי של הכביש. בבית אחר הוקם בכניסה לגני-יהודה, בתכנונה של האדריכלית ססיליה קידר.

על אף העלות הגבוהה, החלו הלבנים לכבוש שוב את מקומן בתודעת העיצוב הישראלית. "יותר ויותר אנשים", אומר יענקל’ה גרינבלד, "בוחרים היום לבנות בלבנים. קיימת התעוררות בתחום זה ומודעות הולכת וגוברת בקרב בעלי היכולת. הם רוצים מראה מיוחד, עם איכות, גימור, בידוד ואקוסטיקה טובים יותר".

הלבנים, כאמור, היו תמיד גם בבית פנימה. לעיתים כאלמנט דקורטיבי, ולעיתים כמרכיב פונקציונלי שמפריד, מכוון או מנתב. כך בדירה שתכננו האדריכלים איתי שמוטר ויפתח יששכרוב לבחורה צעירה בחיפה. קיר לבנים מתעגל המקבל את פני המבקר בכניסה מכוון בעדינות לעבר חלל המגורים. לקיר תפקיד נוסף: הוא יוצר הפרדה ברורה בין חלל המגורים, לבין אגף השינה המצוי מאחוריו.

קיר מנתב מצוי גם בדירת הקרקע של השף ליאור מובינסקי שתוכנן על ידי האדריכלית תמי גת והמעצבת קרן. שם משמש קיר הלבנים בשני כובעים בו-זמנית: הוא מנתב, אך גם מהווה פסל בפני עצמו. שני הקירות הדומיננטיים הוקמו מלבני סיליקט לבנות ולא מטוייחות, שדרכם ניתן להיכנס לסלון.

לבנים יכולות גם ליצור סימני הדגשה ברורים ולתחם חלקים שונים של הבית. אלמנט של הדגשים ניתן היה לראות בדירתם הקודמת של מעצבת הפנים מיכל אורן והאדריכל יעקב גיל. שני עמודים גבוהים מלבני שמוט הם לא רק המשכו של הקמין. הלבנים גם מהווים ציון דרך בדירה, מעין סמן ברור בין מסדרון הכניסה ובין חלל המגורים. קיר יכול לא רק לנתב ולהדגיש, הוא גם יכול להסתיר. בדירה תל-אביבית של עורכת דין צעירה, החביא האדריכל גדי הלפרין מאחורי קיר לבנים מתעגל את המקרר ואת חדר האמבטיה.

גם האדריכל אילן פיבקו השתמש באלמנט ההסתרה. הדבר נעשה בדירתה של המסעדנית נחמה מוסאיוף, הצופה על נמל הדייגים של יפו. הכניסה לדירה מתבצעת דווקא דרך המטבח. כדי להחביא את המקרר, אך גם לנצל את נוכחותו, עטף אותו פיבקו בקיר של לבני סיליקט.

הבטון נראה כאילו הוא נוזל בין התפרים - סימן היכר ידוע של מתכנן הבית. קיר "נוזל" אחר תוכנן על ידי פיבקו למטבח של השחקנית נירה רבינוביץ’, ובאולם התצוקה של "מטבחי הצדף - קסטיאל". קיר הלבנים מבדיל בין ארון המגירות לבין כיור השיש וארון הייבוש שמעליו.

מתחת לטיח המגורד מבצבצים ונחשפים חלקים של לבני חרס, הלא הוא הקיר האמיתי, והדבר מעניק לצופה תחושה קסומה של שנים קדומות אחרות, הנחשפות לפתע מתחת לטיח המודרני. כך נהג גם אילן פיבקו בביתו הפרטי ביפו, שנמכר לאחרונה, שבחזיתו חשף את הלבנים או אבני הבניין מתחת לטיח העבה.

הלבנים מעוררות בנו מגוון רב של תחושות, ועובדות על מאגר אסוסיאציות קולקטיבי הנשאב כנראה גם מסרטים או ספרי קריאה. קחו למשל את קיר לבני הסיליקט, הנתפס בדרך כלל כמרכיב חיצוני. על המרכיב הזה שיחק האדריכל חנן פרי בדירתה של העיתונאית ברוריה אבידן-בריר. אחד מחלקיה היותר מעניינים של הדירה היא המרפסת, אותה הקיף המתכנן במעקה גבוה של לבני סיליקט לבנים. הלבנים "מושכות" את הרחוב פנימה, ויוצרות ערבוביה נעימה בין הפנים לבין החוץ.

ועוד בעניין של תחושות ואווירה: לבנים הולכות יפה עם חומרים אחרים כמו זכוכית, עץ, בטון חלק, ועוד. לבנים משתלבות יפה גם עם פרקט בדוגמאות צולבות, שילוב אותו ניתן לראות בגיליון 36 של בניין-ודיור. ארגז המסעות הישן המוצב לו בחדר, השולחן עם המפה ובקבוק היין - כל אלו משווים לחלל המגורים אווירה של מאה אחרת.

אמרתם אווירה, אמרתם קמינים. במשך מאות שנים, זוהתה לבנת השמוט עם אח מבוערת המפיצה חמימות בלילה חורפי קר. בשנים האחרונות פלשו לתחום זה חומרים נוספים, אך הלבנה עדיין מובילה - וגם משתלבת. התפשרות אפשרית עם המתכת מתבצעת כאשר ארובת האח נבנית כמשפך מתכת ענק, כאשר רק חלקו התחתון של הקיר בנוי ומצופה בלבנים אדומות. אופציה אחרת מציעה ל"הכניס" את האח כולו אל תוך הקיר, עד שהוא הופך למעין אקוואריום. אבל גם שם, מצופה האח בלבנים בחלקו הפנימי, משמר את המסורת של פעם.

באחים אחרים משתלבים הלבנים כקירות, בעוד גגו של האח עשוי ממסגרת עבה של עץ עמיד לחום. ואילו שוחרי האח המתעבים יציאה למחסן אחורי קר כדי להביא גזרי עץ, תכננו לעצמם מיני מחסן צמוד לאח. באופן שכזה, בונה המתכנן את האח בשתי קומות העשויות לבני שמוט. הקומה התחתונה הוא ההמחסן. הקומה העליונה הוא האח עצמו. פיתוח הרעיון הוביל לבניית חלל איכסון נוסף, אף הוא מלבנים, עם דלת עץ זעירה, הנראה כבית בזעיר אנפין - דבר שהופך את האח לקומפלקס בפני עצמו.

מעבר לאחים, יכולות הלבנים להרכיב פרטים אחרים בבית - עם התערבות של חומרים משלימים אחרים. בגיליון 36 של "בנין ודיור" אפשר לראות כיצד ניתן להקים במטבח המשפחתי אי עבודה מלבנים אדומות כהות. מתחת לאי דלתות צהובות ומאחוריהן חללי איכסון. הלבנים אינן מסתיימות באי. משטח דריכה המרוצף בלבנים יוצרים את התחושה כאילו "נוזל" האי וזורם אל מעבר הגבולות שתוחמו לו מראש.

ואפשר גם לבנות שולחנות עבודה, כאשר הלבנה עוברת מתפקיד של שחקן משני ועד עד לדומיננטיות מלאה. כך ניתן ליצור שולחן מזכוכית שקופה, הנשענת על רגלי לבנים - ניגוד מעניין בין הקר הצלול לבין הלבנה החמימה. שולחנות אחרים בנויים על טהרת הלבנה, כולל משטחי העבודה שלהם. לבנים היו תמיד חלק מרשים בכונניות או מדפי הספרים. אפשר עדיין לשים שתי לבנים ועליו מדף מעץ אורן בצבע טבעי, וניתן גם לשלב עם חבלים, מדפי זכוכית ועץ.

מחוץ לבית, מציעות הלבנים אינספור שימושים ופתרונות. הקמת מעקה ללבנים במרפסת של בית שיתופי, מעניקה תחושה של ייחודיות לדירה האנונימית. מתן ייחודיות והדגשה יכולים להעשות כאשר את הקו החיצוני בין שתי הדירות מבליט קו אנכי ברור של לבנים אדומות.

לבנים גם אוהבות ירק. אז אם זכיתם לגינת גג, או גינה בחצר, אפשר להקים בה אדניות ענק מלבנים, שהקיר התומך שלהן ישמש גם כספסל נאה להתרווח עליו. הגדר גם היא יכולה להיבנות מלבנים, לעיתים תוך שימוש בבניה מסורגת - טריק המאפשר הצצה מבוקרת אל תוך גינתו של הבית. חומת לבנים ניתן לבנות גם בצורת צריחים מעוגלים, כאשר לבנים בגוון אפור מדגישים את קו השפה.

לבנים, למעשה, יכולות להשתלב במגוון של פונקציות ותפקידים בכל חלקי הבית - ומחוצה לו. מעבר לחוסן הטבעי שלהן והעובדה שאינן דורשות כמעט תחזוקה, לבנים משדרות סוג מסויים של אווירה שלא ניתן לשדדר באמצעות חומרי בנייה אחרים. לבנים, כמו מחומרים מעצבים אחרים, אינן דורשות תמיד בנייה במאסה רגילה. גם איזכור קל של קמין, קיר חיצוני או פנימי או חלק מריהוט, יכול לבצע את המלאכה הנדרשת.

הנחת הלבנים לבנייה היא אומנות הדורשת מיומנות גבוהה ביותר, ועל אחת כמה וכמה השימש בלבנים כאלמנט עיטורי. הבניינים של מריו בוטה יכולים להוות דוגמא נפלאה למה שלבנה יכולה לעשות. אפשר לפרוס את הלבנים בצורת מניפה היוצרת קשת, מסביב לפתחים מקושתים; אפשר ליצור בעזרת הלבנים תבליטים מעניינים כאשר משתמשים בפינות של הלבנים כבאלמנט מחודד הבולט ממישור הקיר.

אפשר ליצור רווחים בין לבנה ללבנה וכך ליצור סבכות מלבנים. אפשר להניח, לשם קישוט, לבנה אחת לרוחבה ואחרת לאורכה, לסירוגין, וליצור מעין פסל מתוחכם במשטחים שונים בחזיתות, ועוד כהנה וכהנה. הבונים הקדומים ידעו לעשות את כל אלה ועוד יותר מזה, ואדריכלים המעניקים כבוד ללבנה כמו בוטה, למדו מהם ועוד הוסיפו משלהם.