פטרישיה אורקיולה נועלת כפכפים. זו המחשבה הראשונה, המוזרה שעלתה בי כאשר פגשתי לראשונה את מעצבת-העל, אחת מהכוכבות הבלתי-מעורערות של עולם העיצוב. זהו ביקורה הרביעי בארץ של המעצבת שחיה ועובדת בממילאנו, ועושה רושם שהיא מרגישה כאן בנוח, כאשר מאחוריה נקודות ציון כחול-לבן משמעותיות כגון עיצוב הפנים של הפנטהאוז במגדל מאייר היוקרתי וקבלת תואר "עמית של כבוד" משנקר לפני כשנתיים. אבל אין לנו זמן לבזבז בבהייה בנעליים ותהייה על קנקנן: חצי שעה לפני תחילת אירוע ההשקה התל-אביבי של מטבח "סלינס" שעיצבה אורקיולה עבור חברת בופי האיטלקית בשבוע שעבר - תפסנו אותה לשיחה.
"סלינס הוא המקום הראשון בו יצרתי קשר עם עולם המטבחים," היא אומרת, בהתייחסה לעיירת החוף הספרדית בה התגורר סבה. "כשהייתי צעירה, נהגנו לנסוע לבית המשפחה ליד החוף, וחוויית הבישול בו הייתה שונה מאוד מאשר בבית. בעוד המטבח בבית שלנו היה קטן ורק אמא שלי בישלה בו, בסלינס היה מטבח גדול עם אי במרכזו. שם, הבישול היה אירוע משפחתי וכולנו עסקנו במלאכה: היינו משפחה גדולה, ולעתים קרובות דגנו את הדגים שלנו או אפינו את הלחם בעצמנו. זה המקום הראשון שהיה שלי, כמו עוגיית המדלן של מרסל פרוסט".
לקריאה נוספת:
הפנטהאוז במגדל היוקרתי ביותר בישראל
מי הן חמש השנים המובילות בעולם העיצוב?
"עיצוב טוב הוא כזה שיש כמיהה לגעת בו"
התיאור הנוסטלגי הזה אמנם מעלה אסוציאציה של מטבח כפרי מסורתי, אבל אין דבר רחוק יותר מהאלגנטיות המודרנית והמתוחכמת של אורקיולה: "זה רק השם," היא מבהירה, ובאחת עננת הזיכרון נמוגה ומפנה דרך למציאות. המטבח עצמו מודרני, קליל ומודולרי: בעוד מטבחים אחרים מעוצבים כקוביות המונחות זו לצד זו, כאן פיתחה אורקיולה מערכת שבנויה ממסגרת מתכת שחורה, עליה ניתן להרכיב מגוון רחב של חומרים. "לא רצינו רק לייצר קונפיגורציה עבור מטבח סטנדרטי, אלא מערכת שלמה שמאפשרת להרכיב תצורות רבות של מטבח על אותו בסיס. המחשבה הייתה צריכה להיות מינימליסטית, לעסוק במהות של המטבח. העיצוב של בופי מאוד נייטרלי, ולדעתי חשוב היה להמשיך בקו הזה."
המסגרת השחורה נראית לעין ותוחמת את החלקים השונים במבנה המודולרי. הדלתות עשויות ממסגרת אלומיניום שחורה דקה, בה ניתן לשלב בקלות מגוון רחב של חומרים, החל ממתכת ועד לזכוכית ואפילו בטון, בהתאם לאופי הבית ובעליו. גם משטחי העבודה עשויים חומרים מעניינים כגון לבה מסיציליה מעוטרת באופן המזכיר קרמיקה מסורתית מעוטרת בידי אמנים, אבל עשוי בטכנולוגיה חדישה - שילוב בין ישן לחדש המאפיין את עבודתה של המעצבת. אלמנט בולט במטבח הוא לוח עץ מלא שיוצא מן האי וניתן להזזה, ומתפקד כשולחן אוכל מתכוונן. בנוסף, יצרה אורקיולה תעלות שמאפשרות הסתרה של כבלים, צינורות ניקוז ושאר חיבורים לשם יצירת מראה נקי יותר ופינוי מקומות אחסון נוספים, תוך שימוש בגישה שחברת המטבחים מכנה "המכונה הנסתרת". בעיצוב ישנן גם יחידות תלייה ומידוף מוארות בנורות LED שמאפשרות משחק נוסף בחלל והעשרת המטבח באלמנטים ביתיים נוספים כגון מדף לספרי בישול.
משחק הוא אלמנט מאוד נוכח בעבודה שלך.
"בהחלט! חשוב לי שהעבודה שלי תאפשר גישה לקהל הרחב להיות מעורב יותר בעיצוב ובתפעול של המוצר לכן, עליו להיות אטרקטיבי ומשחקי, ליצור חיבור עם המשתמש. אני מקווה שאנשים יעריכו את זה. הסינרגיה והקשר של אדם למוצר - החיבור האמפתי הזה - תמיד היו חלק מעבודת המחקר שלי. לא רק במהלך שיתופי הפעולה שלי עם חברות והדרך בה הן עורכות מחקר - אלא הדרך בה אני ניגשת לפרויקט. אני רוצה לתת אופציה קלילה יותר, מעניינת יותר של חשיבה. אנחנו לא יכולים לחיות בקופסאות כל הזמן, צריך לחשוב מחדש על הדרך בה אנחנו מעצבים עבור אנשים, הדרך הישנה פשוט לא מספיקה".
באמת יש דיבור רב על עיצוב בר-קיימא, לא רק מבחינת חומר והתכלות אלא מבחינת השימוש עצמו.
"אנחנו צריכים לחשוב כל הזמן איך המוצרים שאנחנו מעצבים יתנהגו בעתיד, איך החומרים יחזיקו מעמד, איך ניתן לפרק את המוצרים. למשל, כאשר יש לנו את המסגרת הזו (של מטבח סלינס), הכל יכול להשתנות בתוך המסגרת והמטבח עצמו יכול להחזיק מעמד שנים בגלל שכל החיפויים והמשטחים ניתנים להחלפה. אותו מטבח יכול לעבור מאם לבת ולדורות הבאים אחריהן, וכל מה שהן צריכות לעשות זה להחליף את הפאנלים לפי צרכיהן. שימוש ארוך-טווח מהסוג הזה הוא מאוד חשוב עבורי. אנחנו חיים בעולם מורכב, ולכן הנושא של עיצוב בר-קיימא הוא נושא מורכב וצריך להבין אותו. כל דבר שאנחנו עושים משפיע ומתקשר עם משהו אחר, ולכן המעגליות של שימוש מחדש בחפצים היא לב לבו של נושא הקיימות.
"המשמעות של זה היא גם, בין השאר, לחשוב כל הזמן על השימוש שלנו במשאבים באופן כללי: מהרגע שאנחנו מתעוררים ופותחים את הברז, אנחנו כבר צריכים לחשוב על כמות המים שאנחנו מבזבזים ולמה אנחנו עושים את זה. הבת שלי, למשל, כבר לא סתם פותחת את המים, והיא כבר אומרת לי, "סגרי את הברז". התכנון הבלתי-פוסק הזה הוא כבר חלק אינהרנטי מסדר היום שלנו, מהחינוך של ילדינו, בעיקר במקומות עם בעיות מים כמו שיש לנו כבר בספרד, בחלקים מאיטליה וכמובן כאן בישראל - אבל אנחנו כבר בשלב שבו העולם כולו צריך לחשוב על הנושאים הללו. משאבים כמו מים, אוויר וזמן הולכים להיות חסרים בצורה דרמטית בעתיד".
מחשבה מפחידה.
"זו באמת מחשבה מפחידה, אם ממשיכים להתנהל בדרכים הישנות. אבל מבחינתי אוטופיה היא לעשות דברים חדשים באופן מסויים. הרי אוטופיה כהגדרתה אינה מקום פיזי אלא אופק חדש להביט בו, אופק שתמיד נע קדימה ועלינו לפעול לאורו. הבעיות העתידיות שלנו פשוט הולכות להיות שונות מהבעיות איתן אנחנו מתמודדים כעת".
הזכרת קודם את המדלן של מרסל פרוסט, ובאמת רציתי לשאול אותך על הזמן האבוד. אמרת שזו עומדת להיות אחת מהבעיות המשמעותיות שלנו.
"כאשר אנחנו עולים על המסלול המהיר בחיים, ההתמודדות שלנו עם זמן ומרחב
אנחנו צריכים לארגן מדי יום את המרחב הפיזי שלנו ואת החיים שלנו כדי להתמודד עם השינויים האלה. היחס שלנו לזמן צריך להיות יותר פתוח, כי כיום אנחנו כל הזמן מתקרבים ומתרחקים זה מזה וצריך ללמוד איך להכיל את השינוי הזה. אנחנו כבר לא חיים באותם מקומות בו-זמנית כל חיינו, פעם את יכולה להיות בלונדון ופעם בברצלונה, וחשוב לארגן את המחויבויות והצרכים שלנו לפי זה ולא לפי "מה שצריך לעשות". הנה, העבודות של 9-5 כבר מתחילות להיעלם, ואנשים מתחילים להבין שהזמן שלהם צריך להתארגן באופן שונה".
"המקצוע שלי, למשל, הפך למאוד מסובך כי הוא מתייחס תמיד לזמן ולמקום, ולא הייתי יכולה לעשות את מה שאני עושה בלי לשנות את תפיסת הזמן שלי. היום אני בתל-אביב עם חברה איטלקית אחת ומחר אני כבר נוסעת לוייטנאם עבור חברה איטלקית אחרת. העבודה שלי צריכה להתרחש במקביל, כל הזמן אני זורעת זרעים וכל אחד מהם, בזמן שלו, צומח כמו גן. למשל את בופי פגשתי לפני 20 שנה בפעם הראשונה, ורק לפני שלוש שנים הזרע הזה הבשיל לכדי עבודה משותפת, וכשנפגשנו בפעם השנייה כבר היה לי קל יותר כי הייתה היכרות ראשונית".
"בחיים מהסוג הזה עליי לשלב בין הנסיעות למשפחה שלי, ללקוחות שנמצאים בכל רחבי העולם וערים בכל שעות היום, אז אני צריכה להיות מאוד פתוחה עם הזמן שלי ולכוונן אותו כל הזמן כדי להתמודד עם המורכבות הזו. אלה האתגרים של העתיד: הזמן והמרחב שמתרחבים ומתכווצים והסטרס שנלווה אליהם. השורשים שאנחנו מכים מתחברים לשורשים אחרים ויוצרים רשת אדירה, אינסופית, ומורכבת של אירועים שמשפיעים אחד על השני. ובתוך כל זה - עלינו למצוא את המקום שלנו, ללמוד איך ליצור מעין סוגריים שבתוכם ניתן לחיות".
איך מעצבת יכולה להישאר רלוונטית כל כך הרבה שנים?
"אני חושבת שמעצב טוב הוא מעצב סקרן. המקצוע שלנו משתנה כל הזמן, והמשותף לנו הוא ההתפתחות התמידית והסקרנות לגבי מה שקורה בחברה ובאמנות. כולנו אמנים, כולנו סוציולוגים, ועל כולנו להיות גם תקשורתיים. עיצוב זו פרקטיקה סבוכה. אפשר להישאר כל הזמן בתחום ההתמחות שלך, למצוא חברה טובה שתציג את המוצרים שלך בצורה יפה... אבל זה רק חלק מהעניין. העבודה הרב-תחומית חשובה מאוד - שילוב של מעצבים מפרקטיקות שונות שלהם ערכים שונים והאינטראקציה ביניהם מאפשרת יצירת מוצר טוב יותר. עומדים להיות לנו מוצרים שהושקעו בהם המון מחקר, הנדסה וטכנולוגיות חדשות, והתפקיד שלנו הוא להכניס את כל אלה לנוף הביתי בצורה טבעית. אני עובדת עם חברות בכל העולם כדי להבין איך השינויים הללו משתלבים לתוך חיינו, למשל אולי אנחנו לא צריכים במשרד כיסא מתכוונן משוכלל, אלא ממש לשנות את האופן בו אנחנו עובדים ולנהל מיקרו-פגישות במהלך היום".
יש הבדל בין הקהל הישראלי לקהל האירופאי?
"אין הרבה הבדל בין הקהל פה בתל-אביב לקהל באיטליה או ביפן, כולנו מתמודדים עם אתגרים דומים ואני פחות רואה את ההבדלים הגיאוגרפיים. כולנו אנשים רב-מימדיים
בישראלים יש משהו שאני מכירה מהספרדים, מעין תכונה שתופסת אותך, רצון להכיר בצורה עמוקה יותר".