כשהייתי צעירה ורווקה, חיי הניקיון שלי היו ענפים ורחבים, מלאים שמחה על טריקים חדשים שמצאתי, על חומרי ניקוי חדשים ומרגשים שיצאו לשוק ובכלל, אתם יודעים, הם היו משמחים. כשהשנים חלפו, המחוג הראה 30 ואיתו גם 2 ילדים קטנים הדברים החלו להשתבש. זה לא שחס וחלילה אני לא אוהבת את הילדים שלי אבל תינוקות קטנטנים, בואו נאמר, הם לא כוס התה שלי. הם חמודים, ריחניים ומאירי עיניים. אבל לעזאזל כמה שהם מטונפים.
חלב אם הוא התזונה הטובה ביותר לתינוק, אבל היא גם המסריחה ביותר. פליטות של תינוקות אשר מורמים כלאחר יד ובלי משים מטילים את נשמתם החוצה רק כי הם התלהבו מדי לינוק (או בגלל כל סיבה אחרת שאינה נראית לעין) הם מחמצת שברגע הופכת לריחנית כמו מינימום גבינה צרפתית בשוק בבורגון. נעים, נחמד. לא ריחני במיוחד.
כשהם מגיעים לשלב הטעימות אנחנו מכסים אותם בשכפ"צ ומגנים עליהם מכל טיפה שיכולה לקפץ להם על הבגד, אבל בצורה מסתורית, תמיד יסיים התינוק החמוד שכבר אוהב לנופף בידיו עם כמה טיפות קרם בטטה או מרק טחון על בגדיו, והרי הוא תינוק חדש והבגדים חדשים. ועל כל טיפה כזו הלב נצבט לנו.
באותם הרגעים שבו החל התינוק שלי לאכול מוצקים הבנתי שחיי בתור רווקה נקייה במיוחד ונהנתנית מן השפע המזוקק של תרסיסים שונים נגמרו. עכשיו מדובר במלחמה אחרת שצריך להתחיל ולהתארגן במערכה לעמוד מולה כי זה נראה כמו קרב ארוך לחלוטין.
ראשית, הסביבה מתחת לטרמפולינת התינוק ואחריו כיסא האכילה עברה מטמורפוזה ובכל ארוחה נפרש תחתיו ניילון נצמד רחב שאסף אליו את הטינופת הקופצת לו מהפה. בהמשך, מוגרו הכפיות הגדולות ועברנו לכפיות בגודל שיכול בדיוק להיכנס אליו לפה, בלי לברוח לסנטר או משהו. נקנה סינר עם שרוולים עד מפרקי כפות הידיים כך הילד יישאר סטרילי לאורך כל הארוחה.
וגם אם במקרה הגיעו טיפות קרם או מרק טחון אל חולצתו של העולל הן נוקו במהירות: בזריזות החולצה יורדת ממנו אל תוך מים רותחים. משם, הוא עובר דרך מסיר כתמים אגרסיבי ואותו משפשפים במרץ ולבסוף, אם הכתם לא ירד באופן סופי, אפשר למרוח עליו מעט סבון כלים ולהניח לייבוש בשמש. ואם כל זה לא עזר, חברים, אין ברירה אלא להעביר את הבגד לתרומה, כי אצלי בבית לא הולכים עם חולצה מוכתמת. אם אתם מכירים דרך להוריד כתמים מחולצות של הילדים בבקשה ספרו, כדי שלא אשאר פה בודדה במערכה.
כשגדל העולל ומתחיל לזחול, או אז מגיע השלב שבו הופך הבגד במהרה לאפור כי הילד חושב שהוא סמרטוט רצפה מהלך. זה אמנם מאוד מועיל לחולת הניקיון המצויה בכך שיש לה רומבה אנושית, אבל טרם הרומבה, הילד לא יכול לזחול על רצפה מלוכלכת. נכון? אז כמובן שבכל בוקר עוברת אני ועוברת על הרצפה תוך כדי טאטוא ושטיפה על מנת שגם הרומבה האנושית שלי, לא תצא מטונפת בסיום יום העבודה שלה.
השלב הבא הוא המפחיד מבין כולם והוא התמודדות שונה בפני עצמה. תינוקות הם סיפור אחד, ויש לנו שליטה על הכנסת הכפית לפה שלהם, וטיפה אחת או שתיים של לכלוך הן פחות מזיקות ממה שעומד לקרות כשהילד גדל, מפתח עצמאות ומתחיל לאכול בעצמו. זה בדיוק הזמן שמפלס הלחץ שלי מתחיל לעלות ורמת מקדמי הניקיון שלי גוברת. אבל זה - כבר סיפור אחר לחלוטין.
יש לכם תינוק בבית? כנסו לפה
לגדל תינוק ולשמור על בית מצוחצח
סאני סופט
9.5.2014 / 9:50