יומנו של מנקה: השיטות המנצחות לקרצוף חדר מדרגות

אני מת על רחוב ברדיצ'בסקי בתל אביב. מי שמכיר אותו יודע שמדובר בפינת חמד. רחוב שקט, עם גינה קטנה וחמודה, ובעיקר הרבה מאד בתים תל אביבים קלאסיים.

הצלחתי לרכז ברחוב הזה הרבה לקוחות. יותר נכון בבניין אחד. כן, אחרי מכרז קפדני ועד הבית בחר בי למשימת ניקיון הבניין. לא פשוט לנקות בניין שלם, כמספר הדירות, כך מספר הביקורות והדעות על עבודתי. מספיק ששכנה אחת פדנטית לא תהיה מרוצה, וזהו - תלונות, ועדת משמעת ואולי אני יכול למצוא את עצמי ללא עבודה. טוב, בואו לא נגזים, אחרי הכל המוניטין והמגב שלי הולכים הרבה לפני.

אני מגיע רכוב לבניין כהרגלי, ניגש למחסן הבניין שם ממתין לי ציוד הניקוי מוכן ומזומן, כמו כיתה של חיילים סדורים. אני בוחר בחייל הראשון שלי, טוראי מטאטא להיות הראשון שיסתער על המשימה: ניקוי חדר המדרגות. ואיזו הסתערות, 4 קומות בלי מעלית. אבל זה לא מה שישבור אותי. אני מחפש באייפון את המוסיקה הנכונה לגרם המדרגות שלי, ומדלג לי כמו איילה צעירה עד לקומה העליונה.

מהנקודה הזאת אפשר רק לרדת וזה בדיוק מה שאני מתחיל לעשות עם המטאטא שלי. אני עובר איתו על המדרגות ומשטחי הריצוף שמובילים לדירות ומתחיל למגר מהם את האבק. בכל פעם שאני מעביר עוד טאטא, אני מרגיש כמו ארכיאולוג שמסיר את החול מעתיקות העבר. לאט לאט אני מגלה את יופיים של המרצפות. מרצפות מהעבר שהושקעה בעיצוב כל אחת מהן כל כך הרבה מחשבה, בימים שהתיעוש היה עדיין אישי וייחודי. תחשבו על זה לרגע. כמה פעמים התעמקתם ברצפה שעליה אתם דורכים? לפעמים, יש אוצרות שנמצאים ממש מתחת לכפות רגלינו.

אחרי שאני מגלה עוד פיסה מההיסטוריה התל אביבית, אני מוצא את עצמי במבואה הראשית של הבניין. זה מה שקורה שנותנים לדמיון ולג'ורג' מייקל לעבוד ביחד. שלב א' במשימה הושלם וגו'רג' מתחיל להירגע. הפציינט שלנו נקי מאבק, והגיע הזמן לעבור לשלב ב' ולהבריקו ומי יותר מתאימה למשימה אם לא מדונה.

אני ניגש לחצר, ממלא את הדלי במים ובכמות נדיבה של חומר ניקוי, ולאט לאט עולה לי במדרגות לקומה העליונה, לנקודה שממנה הכל מתחיל. בשטיפה אני תמיד מרגיש כמו ילד בשיעור פיסיקה. תצחקו עלי כמה שאתם רוצים, אבל משהו בעובדה שאני יכול לקחת את הדלי ופשוט לשפוך חלקים ממנו בכל פעם על הרצפה, ולראות כיצד כוח המשיכה גורם להם לזרום בשצף קצף במדרגות עד לקומה הבאה, פשוט מרגש אותי.

כשהשיר Rain של מדונה מתנגן לי באוזניות, אני שופך את המים ונוזל הניקוי ללא הכרה. ויחד עם החייל התורן שלי אני מתחיל לגרוף את המים לכיוון המדרגות שמתחילות לחזור להיות נוצצות. כך אני עובר קומה אחר קומה. כשהמוסיקה ברקע, אני מנסה לדמיין מי הם הדיירים שמתגוררים בבניין ומה מסתתר מאחורי הדלתות.

עוד טורים מרתקים של ריצ'י פז והרפתקאות הניקיון

אפשר ללמוד הרבה על האנשים שמתגוררים בדירה מהדלתות שלהם. משהו בסגנון של "אמור מהי דלתך ואומר לך מי אתה". מניסיוני, אם דלת הדירה חדשה ומודרנית בבניין שרובו עם דלתות ישנות – זאת אינדיקציה שמאחוריה מתגוררים דיירים עם מזומנים. אם אין שלט על דלת הדירה אלא רק סימנים לשלט ישן שהיו היה – זה אומר גרים שם אולי זוג שוכרים. אם הדלת מלאה בציורים וברכות זה אומר שגרה שם משפחה עם כמה נפשות. ואם לדלת יש שלט עם שמות חיבה – זה אומר שמאחורי הדלת מסתתרת לה הרבה מאד אהבה.

כך אני ממשיך במלאכת הניקוי של חדר המדרגות ובניסיונות הפיענוח שלי כאילו הייתי שחקן ראשי בסדרה CSI ספונג'ה. כשמדונה מתחילה להיחלש לי באוזניה, אני מבין שהמשימה שלי הגיעה לקיצה. אני דואג לנקז את כל המים לשפת המדרכה, כדי שחס וחלילה לא יגיעו לגינה ויזהמו את יופייה של הפריחה.

רק אחרי שחדר המדרגות מריח כמו סניף של פארמסי, אני דואג להחזיר את כל הציוד בחזרה למחסן. לסיום, כדי שהדיירים יהיו מרוצים (כי רובם בשעות האלו בעבודה מאחורי מסכי מחשבים), אני דואג להשאיר להם פתק על דלת הכניסה לבניין עם סמיילי קטן: "תתחדשו" – כדי שידעו שהייתי פה ובניסיון לרמוז להם שישמרו עד כמה שאפשר על הניקיון עד ביקורי הבא.