ניקוי ראש

בשנות עבודתי כעוזרת בית מדופלמת, יצא לי כבר להיתקל כמעט בכל סוגי הקליינטים. תאמינו לי, כולם אותו זבל. אלה שקוראים לי כדי לנקות, ואלה שמנקים לעצמם תוך כדי את המצפון. יש את דופקי החשבון שמעבירים סמרטוט לפני שאני מגיעה, כדי שחס וחלילה לא אחשוב שהם מטונפים (להלן, הזן החביב עליי. ויוה פולניה!), יש את המתחשבים שמרימים את כל הכיסאות על השולחן ומכינים לי מראש את חומרי הניקוי והסמרטוטים, כדי להקל עליי, ויש את המין השלישי, זה שמשאיר את כל הכלים של השבוע בכיור, את המגבות הרטובות על רצפת המקלחת השעירה ואת המיטה מבולגנת כי "מחר יש עוזרת".

גיא, ליאור ויעל משתייכים לזן האחרון. שלושתם חולקים דירת ארבעה חדרים מתפוררת ומשלמים סכומי עתק רק כדי לגור במרכז תל אביב. פעם הם לקחו אותי לשיחה והסבירו לי שהם לא מתכוונים להיות כאלה בלגניסטים, זה פשוט שהם לומדים ועובדים קשה, ולכן אין להם זמן לפעולות יומיומיות כמו לזרוק את החלב המקולקל מהמקרר, לנקות את כתמי משחת השיניים מהכיור במקלחת או להפסיק להחביא צ'יפס בין הכריות בסלון. שלא תבינו לא נכון, הם לא עושים לי דווקא. הם פשוט מתייחסים אליי בדיוק כמו לאמא שלהם. כלומר, לוקחים אותי כמובן מאליו. סתם, אני צוחקת. הם באמת נחמדים ולא מזיקים. או לפחות זה מה שחשבתי עד לביקור האחרון שלי אצלם בדירה.

הגעתי ביום ראשון בבוקר לדירתם ההפוכה, שנראה כי אירחה בסוף השבוע "מסיבמבה" שיצאה משליטה – בקבוקים פזורים, מאפרות גדושות בדלים, אריזות במבה מרוקנות. גיא בדיוק עמד לצאת לעבודה וגמגם לעברי שיש שתייה ואוכל במקרר למקרה שאהיה רעבה, ושלא אבהל אם אמצא ג'וק או שניים, הם פשוט מצאו מחילה קטנה לפני יומיים ולא הספיקו לטפל בזה ו...אה... תודה.

עכשיו אני אספר לכם שני דברים על עצמי; אני לא מפחדת מג'וקים ויש לי חוק אחד חשוב – אני אף פעם לא אוכלת אצל הלקוחות שלי. אין לי מושג למה החלטתי לחרוג מחוק הברזל שלי באותו היום (הייתי רעבה לאללה, מן הסתם), אבל זאת היתה חתיכת טעות. משם לפה, בעודי מקרצפת את האמבט ומסניפה במקביל אדי אקונומיקה, סם החיים, פתאום חשתי סחרחורת קלה. "זה כלום", אמרתי לעצמי והמשכתי לשפשף. כמה דקות אחר כך, כשהפה שלי התייבש והידיים שלי הפסיקו להקשיב לי, הבנתי שמשהו ממש, אבל ממש לא בסדר. הייתי בטוחה שקיבלתי שבץ. כל מה שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע, היה שלא הספקתי לשטוף את הרצפה עדיין ושאסור לי למות עליה. התיישבתי על הספה וניסיתי להירגע. נשמתי נשימות עמוקות וקצובות ועצמתי את העיניים, אבל זה לא עזר. כל החדר הסתובב לי מבפנים. הרגשתי כאילו כל הרהיטים בבית זזים לכיווני והלב שלי דפק במרץ.

בקושי רב חיפשתי את הטלפון והתקשרתי לליאור, מותשת. "אני לא מרגישה טוב", הצלחתי למלמל, "משהו ממש לא בסדר. אתה חייב לקחת אותי לבית חולים". "מה קרה? נפלת?" הוא שאל בבהלה. "אני לא יודעת מה יש לי", עניתי, והרגשתי כאילו כל השיחה מתנהלת בהילוך איטי. "הכול היה בסדר ופתאום כל החדר הפך למין הזיה כזאת, אני מסוחררת לגמרי", ניסיתי להסביר. הוא כחכח בגרונו. "אה... אכלת משהו במקרה?" הוא שאל בזהירות. "לא" עניתי אינסטינקטיבית, הרי אני אף פעם לא אוכלת בבתים שאני מנקה. "בעצם..." נזכרתי פתאום, "אכלתי חתיכה קטנה מהבראוניז שהיו במקרר". שתיקה. "ליאור, זה היה מקולקל? מי הכין את זה?" שתיקה. "ליאור?!"

"זה די מצחיק, אם חושבים על זה. פשוט רצינו להתפרק קצת אתמול, לתפוס ראש, אז יעל הציעה שנכין ספייס קוקיז. את יודעת, זה עוגיות מחוזקות ב...". "שלא תעז לסיים את המשפט", נבחתי עליו ופתאום פרצתי בצחוק מתגלגל, שפשוט לא הצלחתי להפסיק. "אני מצטער, הייתי צריך לחשוב על זה"."זה בסדר", המשכתי לצחוק, "אבל אתה יכול בכל זאת לקחת אותי למיון?".

לסיכום: יש לקוחות שמנקים לפני שאני מגיעה, יש לקוחות שעושים הכל כדי להקל עליי ויש לקוחות שביקור אצלם נגמר בסרט רע. אני, את הסאטלות שלי מעדיפה לקבל רק מנס קפה. חלש, סוכרזית אחד, בלי שום דבר ליד. תודה, כפרה.