היא קנתה רגליים. ארבע. לא צריך יותר (גם אין פחות). לפני שזרקה את שולחן הכתיבה הישן שלה, חרטה עליו משהו בסכין יפני. היא עבדה על זה כמה זמן. היא ביקשה עזרה מהשכן והם הורידו אותו ביחד במדרגות. היא ידעה שהיא תצטרך לדבר איתו במשך הזמן הזה של ההורדה; קצת לפני, קצת אחרי. אחרי הכל, צריך לדבר עם מישהו שעוזר לך להוריד שולחן כתיבה.
היא דפקה בדלתו של השכן הנשוי, היותר מבוגר (לצעיר, זה עם הגיטרה, תחכה עם העולם). היא אמרה לו שהיא צריכה עזרה עם השולחן. הוא אמר שאין בעיה. "זה לא שולחן גדול", אמרה, כי ככה זה; אתה מתנצל כשאתה צריך עזרה. הוא אמר שיש לו משהו על האש ממילא, ובינתיים הוא מחכה לזה. הוא אמר שאשתו לא פה, ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן שהוא מרגיש כמו פעם. היא והילד בטיול. היא לא שאלה אותו אז למה אתה לא בתחתונים.
היא לא.
"חדש, שולחן חדש, הזמנת במקום?", הוא שאל. "כן. בערך. מחר מגיעות הרגליים. זאת אומרת אני אקנה רגליים. ראיתי כבר איפה".
יש משהו על האש.
הם ירדו לדירה שלה, והיא חשבה על זה שככה, הוא בעצם הרוויח קומה. זה היה שטותי, ללא ספק. אבל זה עזר לה בראש. הם נכנסו. היא השאירה את הדלת פתוחה. היה שיר שבדיוק הפסיק. השדרן עלה על הסוף שלו בשביל הקרדיטים. הוא לא תיזמן את זה טוב. הוא לא תיזמן את כל השידור היטב. הוא קטע את השיר.
יש משהו על האש.
"זאת הפלטה לשולחן החדש? יפה".
זה היה שעון על הקיר.
"כן, עץ דובדבן. לא ידעתי שיש כזה דבר. עד אתמול", אמרה.
הם לקחו את השולחן. היא בצד אחד, והוא בצד שני. היא אמרה לו רגע, שנייה. הם הניחו את זה והיא אספה את השיער שלה. היא ניגשה לזה שוב. הוא אמר לה לא ככה, מלמטה. הם לקחו אותו מלמטה. היה לה צמח מטפס שהגיע כמעט עד הכניסה. זה הלך על הקיר. היא לא ידעה באמת למה יש לה אותו. הוא סחב את השולחן עם הגב אליה. הוא הסתכל על הדירה שלה בינתיים. הוא הסתכל על המדפים שלה. היה לה שם ספר שהוא פעם ניסה לקרוא, אבל לעולם לא סיים. הוא נתן אותו למישהו וזה לא החזיר. פתאום הוא רצה לסיים לקרוא אותו. הוא הבטיח שהוא יעשה זאת. שהוא חייב לעשות את זה. הוא יכול לבקש אותו עכשיו ממישהו. יש לו סיבה.
יש משהו על האש.
הייתה לה הכנה למזגן. המאוורר שלה חיכה לסיום החורף. ראשו היה עטף בניילון וזה חיכה כמו מועמד לתלייה. הם לקחו ימינה בחדר השינה. הוא אמר רגע, שנייה. הם הורידו את זה, הוא שיחרר קצת את ידיו, עם הגב אליה. עכשיו. הם הרימו זאת שוב. הוא ספר את הצעדים הקטנים שלה, היא הייתה מותאמת אליו. הוא מוביל בראש. היא שאל אותה איך לעזאזל היא הרימה את זה. השדרן חזר. זאת הייתה כנראה תכנית של שעתיים עם אותו אחד. היא חשבה שעכשיו, אולי תשנה את הסדר בכל הבית שלה בגלל השולחן החדש. זאת פלטה שהיא הזמינה לפי מידה, אבל כזאת שיכולה להיכנס לשני מקומות בדירה שלה. נשאר רק לקנות רגליים.
יש משהו על האש.
מהיום (זאת אומרת, ממחר כשתביא את הרגליים), היא תוכל לשים את המחשב על השולחן ויהיה עוד מקום. היא תוכל לשים את המדפסת. יהיה לה יותר מקום לרגליים שלה. היא תוכל ללמוד מול החלון. היא חשבה על זה שעכשיו, עם הפלטה הארוכה שתהפוך לשולחן, היא תוכל להניח את כל מעמדי המסמכים שקנתה. כך היא לא תצטרך לקום אל הספרייה, אלא רק להושיט יד. היא זוכרת שכשקנתה אותם, קראה ממה הם עשויים ומאז זה נשאר אצלה. קרטון, חלת קרטון צפופה, צבע אקרילי, לקה אקרילית שקופה קנט/ מסמרים: פלדה, ציפוי ניקל. היא באמת לא יודעת למה היא זוכרת דברים לא חשובים.
יש משהו על האש.
הוא חשב על זה שהדירה שלה יפה יותר משלהם. הוא חשב על זה שהוא צריך לסיים עם זה מהר בשביל לחזור ולנסות כי יש לו רק עוד כמה שעות. הם לקח את זה יותר מהר, הצעדים שלה נשמעו צפופים יותר. חייבים לגרור רגליים. שניהם חשבו על זה באותו הזמן; שאי אפשר להרים משהו בלי לגרור רגליים.
הם ירדו במדרגות (הייתה שכנה שחיכתה. שניהם חייכו אליה, זה היה לפי התור), ויצאו למדרכה. היא אמרה לו עוד. הם המשיכו. היא רצתה שזה יחכה במקום מסוים. היא חרטה על זה משהו, היא רצתה שזה יחכה מתחת לבית אחר. הם ניקו את הידיים שלהם, למרות שלא צריך היה. הוא ניגב את זה על החולצה שלו. היא לא הרשתה זאת לעצמה. היא הודתה לו שוב. יש משהו על הסיר. הוא אמר תודה. הפלטה שלה הייתה שעונה על הקיר.
היא קנתה רגליים. ארבע. לא צריך יותר (גם אין פחות). היא הלכה לפי התרשים. הבני זונות של המוצרים לא מביאים לך ברגים ספייר. היא שמרה שלא יאבדו כשהתחילה להבריג את זה אחד, אחד. לא הייתה לה מברגה חשמלית. היא עשתה את זה עם הידיים. היא נחה בין אחד לאחד. זה היה לה קשה, אבל היא הבריגה את זה. נהייתה לה יבלת, והתקלף לה העור בפנים כף היד. זה גרם לה להרגיש טוב. היא עבדה על זה כמה זמן. היא הפכה את השולחן (לפני זה נחה, עשתה קפה, וזה חיכה לה כמו ג'וק גדול ששכוב על הגב). היא סובבה את זה, היא השתמשה בקיר. זה היה עקום. היא השכיבה את זה שוב. היא לא רצתה לקרוא לו שוב. היא כיוונה את הגובה של הרגליים. היא שיחקה עם הסוף שלהם וסובבה אותם. היא התאימה את זה לפי גובה הרצפה שבחדר שלה; חלק אחד היה נמוך יותר. הייתה צריכה להעמיד את זה. היא חיכתה עם זה עוד יום. הם התקשרו ואמרו לה שהיא צריכה לבוא מהר. הם אמרו שזה בקשר לאיציק. היא הלכה משם. זה נשאר שכוב עוד יום. אפילו קצת יותר.
***
מישהי צריכה לחזור לדירה שלה ורק להפוך. להתאים דברים מעכשיו, בהקשר לרצפה של החיים.