וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

טור פרידה

צחי בירן

20.8.2009 / 10:13

אחרי תקופה ארוכה של חיפוש עבודה בין החלפות חיתולים, הגבר בבית נפרד מהקטנטונת וחוזר לעבוד - פרק 19 ואחרון

ואז יום אחד הכל השתנה. שיחת טלפון אחת החזירה אותי אל עולם המציאות, אל עולם המבוגרים העובדים, אל מרוץ העכברים המוכר. אחרי תשעה חודשים של גידול תינוקת במשרה מלאה וביקור מפתיע בעולם הילדים, העולם האמיתי דפק בדלת או ליתר דיוק התקשר ושאל: "אתה יכול להתחיל היום?". "אפשר מחר?", שאלתי בנימוס זהיר, בעודי מגן ביד אחת על ראשה של הדרדקית מפגיעה בפינת השולחן ובידי השנייה תופס בקצה בגד הגוף שלה כדי למנוע ממנה לבצע קפיצת ראש לכיוון הכבלים המסקרנים של המחשב. "או קיי", אישרה המציאות, "תגיע מחר בשמונה וחצי".

שילוב קיצוני בין הקלה/שמחה ועצב תקף אותי משלוש מאות ושישים מעלות. אחרי תקופה כל כך ארוכה של חיפוש עבודה, בין החלפת חיתול, ביקור בגינה ואידוי ירקות מהבילים. אחרי אינספור ראיונות טלפוניים וקביעת פגישות בקול מקצועי ושקט בעודי נזהר למעשה שלא להעיר את הקטנטונת המנמנמת, או לפספס עוד ניסיון טיפוס שלה על מגלשה במיומנות של ספיידרמן או פעלולן בקרקס הרוסי. אחרי התמכרות לחיוכים הכובשים, לניסיונות התקשור הראשונים המזכירים קולות של כלבלב נרגש ולהתעוררויות שלה מתנומות הבוקר בלוק של אבי טולדנו עם הפרוקה על הצד. אחרי הגעה למיומנות כמעט מושלמת בכפתור בגד גוף מעטפת (מושלם יש רק בפאזל דורה), בנהיגה בעגלה ביד אחת תוך שליפת ביסקוויט מהתיק או החדרת המוצץ בזמן נהיגה באוטו, מבלי להסתובב, בדיוק לתוך הפה הפעור; בהשלמת מסע קניות בסופר בלי בכי וצעקות וסיכול מושלם של כל ניסיונותיה של הצרכנית הקטנטנה לקפוץ מהעגלה לתוך הסטנד של הבמבה, תוך שהיא מנופפת לשלום לעשרות התינוקות החברים הנשקפים מולה מאריזות החיתולים שעל המדף ממול. זהו, זה נגמר.

אבא במשרה מלאה

כשהחלה תקופת האבטלה, הסתיימה בצער חופשת הלידה של אשתי והתינוקת עברה לאחריותי משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, לא דמיינתי שזה יאריך ימים עד כדי כך. חשבתי שיידרשו עוד חודש, מקסימום חודשיים ואשוב לשוק העבודה, כשרק כתמי סימילאק וביסקוויטים על בגדיי יעידו על עיסוקי הזמני. זמני שהפך לדי קבוע. אבל איתרע מזלי שנפלתי על תקופה איומה מבחינה תעסוקתית והובילה אותי לעשרות פגישות מיותרות, מבחני תעסוקה חסרי היגיון או צידוק ובעיקר ליחס מעליב עד מזלזל מאלה שעדיין מועסקים ובחרו לשחק קצת ברגשותיהם ובחייהם של אלה שמזלם לא שפר להם, דרך מודעת דרושים שמבטיחה הרבה אך מקיימת מעט מאוד.

וכך עבר לו שבוע וחודש ועוד חודש והתרגלתי לשגרה הכה שונה מזאת שהורגלתי אליה עד כה. במקום בילוי של שעות מול מחשב, כשמה שעוזר לשרוד את היום הוא הדיון המלומד לגבי בחירת סגנון ארוחת הצהריים, אכילתה וספירת הדקות עד היציאה חזרה אל העולם החופשי. עכשיו מצאתי את עצמי מפזר את אשתי ואת בתנו הגדולה בעבודה ובגן, בהתאמה. משם עובר להכנת ארוחת בוקר קטנטנה לקטנטונת ואחר כך השכבתה לתנומת בוקר (שנוצלה תמיד לסריקת אתרי הדרושים, שיגור עשרות מיילים לכל כיווני הרוח וגם קצת לעבודות הבית האינסופיות). אחרי ספירת הדקות ליקיצתה הטבעית, התארגנו במהירות ליציאה לגינה הציבורית ולמפגש עם שאר מצמיחי השיניים ועם חברותיי החדשות – האמהות והמטפלות.

עם התקרב חצי היום מיהרנו הביתה בצעד מהיר תוך כדי שירה קולנית של שירי ילדים (כדי שלא תירדם בדרך), אכלנו ארוחת צהריים (קודם היא ואחר כך אני, בזמן שהיא מתרגשת מבייבי משהו בטלוויזיה). ואז – החלק האהוב עלי ביום – נשיאתה ממוטטת מעייפות, כמו חייל אחרי שבוע שטח בטירונות, למיטה שלה ואז סידור מהיר של הבית, קצת עיתון וחצי שעה בממוצע של שינה מתוקה מדבש על הספה בסלון (כי מצפונית לא הרגשתי נוח ללכת ממש לישון במיטה – אלוהים יודע למה). איכשהו גם תמיד התקשר מישהו בזמן ניסיון השלפשטונדה, וכשמחפשים עבודה לא משתיקים טלפונים. לבסוף, לקראת ארבע, שוב התארגנות מהירה ויציאה לאיסוף העובדת קשה ו"המשחקת קשה" (חידוש לשוני של הבכורה, אני נשבע) מהעבודה ומהגן. ככה היו חיי בתור אבא במשרה מלאה.

מילות סיכום

איך אפשר לסכם תקופה כה מתסכלת מבחינה תעסוקתית מצד אחד אך כה ממלאת ומעשירה רגשית מצד שני?

1. אמהות שנשארות בבית עובדות מאוד מאוד קשה - לא פחות, אם לא יותר, מהבעל שבעבודה "האמיתית".

2. עבודות הבית אף פעם לא נגמרות, הן רק מתווספות.

3. לא מתרגלים לארומה של חיתול עשיר בחלבונים, ואחרי זמן מה לריח של כל סוגי המגבונים יש קונוטציה מיידית לזה של הישבן המטונף שהם נועדו לנקות.

4. אין ספורט יותר טוב מדחיפת עגלות בעליות באמצע חודש יולי וממרדף אחרי תינוקת שזוחלת בטורבו ברחבי הבית או הגינה.

5. למדתי המון על גידול תינוקות ואפילו כבר העזתי בחוצפתי לפזר טיפים לאמהות צעירות וחסרות אונים, כאילו הייתי מינימום שילוב של מרתה סטיוארט, אודטה וזאת מישראל ביתנו עם השמונה ילדים.

6. פסטה לתינוקות היא תרמית צרכנית וכך גם עוגיות רכות ונמרחות, סינרים שכאילו מכסים הכל, מתקן דמוי מוצץ מרושת לאכילת פירות וגם כל המברשות לניקוי בקבוקים שמתפרקות בתוך שבוע.

7. הפספוס הגדול ביותר שלי: לא הצעתי את שרותיי כבלש סמוי בגינה לאמהות המעוניינות לעקוב אחרי המטפלות של ילדיהן הרכים.

8. כשיגיע היום ותינוק נוסף יצטרף למשפחה (אני לא באמת משלה את עצמי – זאת בטוח תהיה עוד בת) לי ולאשתי יהיה קרב לא קטן על מי יוצא לחופשת לידה (לא, לא באמת. החופשה הבאה היא רק שלך מתוקה).

9. עברו רק שבועיים. אני כל כך מתגעגע לזה.

מספר תודות לסיום: ראשית כל לאדר, העורכת היקרה שלי, שהעלתה את הרעיון לסדרת הטורים. תודה למשפחה שתמכה, פרגנה והפיצה, וגם לחברותיי מהגינה שסייעו בפיתוח הקריאייטיב, בין הנדנדות. תודה לכל מי שקרא בקביעות או רק לעיתים, גם לאלה שבחרו שלא להגיב בכתב.

"הגבר בבית", אבל רק משבע בערב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully