האיום האירני

"אדם צובר זיכרונות
כמו נמלים
בחודשי הקיץ"
(יונה וולך ז"ל)

ואז ביום אחד הם הופיעו ללא כל אזהרה מוקדמת. קודם כל תקפו כוחות האוויר להשגת אפקט ה"הלם והמורא" שעבד כל כך יפה לאמריקאים בעיראק. כלי הטיס הזעירים שזמזומם הזכיר את זה של המל"טים המטילים אימה על עזה, הקדימו את פשיטת כוחות הרגלים. שורות שורות הם זרמו לנו לתוך הדירה דרך נתיבי חדירה סמויים מהעין. החרקים באים! החרקים באים! ס'עעמק.

בכל שנה, בדיוק בשלב בו החום והלחות הופכים בלתי נסבלים לחלוטין, מגיעים איתם כל אותם יצורים שגם המר"ן עובדיה והרב אינפרה אדום לא יצליחו לגרום לי להבין מדוע יצר אותם אלוהים: הג'וקים, היתושים והנמלים המגודלות עם המחוך האדום, וגם ה"חומיינים" (הפשפש הסרחן – בשם המקצועי). אותם הביא איזה גאון לישראל, כדי להילחם בחרק אחר והם בחרו להישאר פה – סל קליטה, אקלים נהדר, אחלה סביח וכל זה - אתם יודעים.

כשבתנו הגדולה נולדה, בשלהי הקיץ, היינו עדיין הורים ירוקים וחרדתיים ולכן חששנו להשתמש בכל מכשירי החשמל שכוללים נוזלים או טבליות כחולות וחשודות בסמוך לתינוקת הרכה. רחמנא ליצלן שנעז למרוח על עורה תכשיר כלשהו. המטפלות מהגינה הזהירו אותנו שמדובר במעשה המהווה עילה להחרמת הילוד והשלכת ההורה היאורה. הפנמנו.

אחרי מספר שבועות של מתקפת יתושים אינטנסיבית, הפכו רגליה הקטנטנות לנקודה אדומה ענקית אחת גדולה, שנוצרה מרצף של עקיצות היצורים צמאי הדם. מסרבים לסכן את בריאותה של הרכה הנולדת, ניסינו שלל תרופות סבתא (לא סבתא שלי חס ושלום – בפולניה מאמינים בתרופות מרשם). מרחנו ליטרים של שמן אקליפטוס על המיטה וסביבותיה עד שאחד השכנים ששרד מתקופת החלוצים קיבל פלאשבקים מהחווה בסג'רה; הפעלנו מאוורר תקרה כל כך חזק עד שמוצצי הגומי החלו לרחף בחלל החדר כמו צלחות מעופפת ממאדים; שקלנו לרכוש כילה אבל אז אני קיבלתי פלאשבק מהצבא, עת נתקע יתוש אחד חמקן בתוך הכילה שלי והוציא עלי את כל העצבים על הקלסטרופוביה שגרמתי לו.

יוק, הילדה הפסיקה להיעקץ רק כשנגמר הקיץ הארור. ברור לכם שכשמספר שתיים נולדה כבר לא היססנו יותר מדי ושילוב מדוד של נוזל ירוק בחשמל ומאוורר תקרה משיג יחס סביר בין עור רך למספר עקיצות.

האיום הגדול ביותר שמביא עולם החרקים על בתי ישראל (ובעיקר על בנות ישראל) הוא כמובן הג'וקים הענקיים, במיוחד אלו מהסוג הרובוטריקי שמסוגלים להפוך גם למטוס. אלפי מילים כבר נכתבו על היצורים המגעילים הללו שכנראה פחות מוטרדים מהאיום האירני – פשוט כי הם כנראה ישרדו גם את מימושו.

התפקיד שלי בזוגיות הוגדר, עוד בחודשים הראשונים ליחסים, כזה שצריך לזנק לשמע קריאה (או צרחה מקפיאת דם ליתר דיוק) לחפון נעל כבדה ולהפוך את הייצור האומלל למחית חומה - או במילים אחרות – סילאן. באחד הלילות הפתעתי במטבח ג'וק בגודל בינוני והסתערתי עליו עם כפכף בקריאת קרב. החרק המופתע הפעיל טורבו וזינק לכיוון חור זעיר בקיר כשהוא מותיר אחריות רגל או מחוש ספייר ואני נשבע לכם שהוא צרח באימה.

עם הרחבת המשפחה נאלצה אשתי להחליף את צרחות האימה בלחישות מקפיאות דם (ג'וק או לא ג'וק – אסור להעיר את הבנות) ואני נאלצתי לשנות הטכניקה, לשפר את יכולת הפגיעה, לנסות לחסל את הממזר מקסימום במכה השנייה ובעיקר לוותר על קריאות הקרב (ג'וק או לא ג'וק – אסור להעיר את הבנות).


המכה השלישית והפחות מסוכנת מבין חברי גילדת החרקים היא הנמלה. היא קטנה עד בינונית, היא לא מגעילה במיוחד והיא אפילו נחשבת דמות חינוכית (לך אל הנמלה עצל וכו'). מחנכת או יועצת פדגוגית, כשהיא מגיעה לבקר עם כמה עשרות חברות זה כבר הופך מטרד לא קטן ובעיקר עניין מעליב – מה, אנחנו עד כדי כך מג'וייפים שנמלים מסתובבות לנו בדירה? האמת היא די כואבת – כן! כשיש ילדים בבית יש שאריות מזון בכל פינה – מחתיכות הפסטה שהתינוקת מיידה מהכיסא הגבוה ועד שאריות הבמבה/ביסלי שהגדולה מותירה אחריה כמעשר (צדיקה שלנו!).

הבנו שמצבנו חמור במיוחד כשלהקת נמלים בחרה להקים קן קטן אצלנו בבגאז' של האוטו – לדעתי מדובר בפריצת דרך זואולוגית, אבל בואו נסכים שדי פדיחה לרשום תגלית כזאת על שמך.

הבנו. חייבים לנקות.