שעוונית יוקרתית

יש משהו מתעתע בפלייסמטים ובכיסויי השולחן המעוצבים להפליא של המעצבת סנדי צ'ילוויץ'. במבט ראשון התחושה היא שזהו בד ארוג או סיבי במבוק שנצבעו מחדש. מישוש ומבט קרוב יחשפו שזהו לא חומר טבעי, אלא פלסטיק, חומר סינתטי למהדרין. צ'ילוויץ' משתמשת בטכניקות מסורתיות של אריגה וטווייה כדי להשיג מראה עדכני ומתוחכם.

צ'ילוויץ', תושבת ניו יורק ילידת 1951, החלה את דרכה בשנות ה-80, כשהקימה את Hue, חברה לייצור גרביוני נשים. ב-1994 עזבה את החברה, ושלוש שנים לאחר מכן הציגה לראשונה את קערות Raybowls בחנות המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. הקערות היו עשויות ממסגרת פלדה פשוטה שכוסתה בבד מתוח, רך וגמיש, בדומה לגרביונים שעיצבה קודם.

בראיון טלפוני מספרת צ'ילוויץ' שאחרי שעזבה את Hue רצתה לעצב דברים רבים - נעליים, תכשיטים, קערות ועוד. היא יצרה דגם ראשוני לכל רעיון וניסתה לחשוב היכן גלום הפוטנציאל המסחרי הגדול ביותר. מעודדת מהצלחת הקערות, המשיכה לעבוד עם חומרים טבעיים וסינתטיים ובחנה את הגבולות הפיסיים והשימושיים שלהם.

חלק גדול מהצלחתה היא חייבת, לדבריה, ליד המקרה. "בדרך כלל אני לא מעצבת ‘מסורתית' - אני לא משרטטת סקיצות, אלא עובדת עם חומרים והם מביאים אותי למקום הבא", היא אומרת.

בזמן שחיפשה חומרים בשביל Raybowls עלה במוחה הרעיון ליצור פלייסמטים. "חיפשתי משהו אחר, סוג של טקסטיל שיוכל לשאת חפצים. חשבתי על סל לפיקניק, משהו שיהיה אפשר לנקות בקלות, שאפשר יהיה להשתמש בו בחוץ. העיסוק הצדדי הזה הוא עכשיו הביזנס שלי".

להמצאה הבאה שלה קראה Plynil, כיסויים לרצפה שעשויים ויניל ארוג - רך, גמיש ועדין, ובו-בזמן מוצק ועמיד. בשלב זה החלה לשתף פעולה עם בעלה, ג'ו סולטן, אדריכל במקצועו, שנהפך מאז לשותפה בניהול החברה.

כשהיא מספרת על מקורות ההשראה שלה ועל מה שמסב לה עונג בתהליך היצירה, היא אינה הולכת סחור סחור. "אני יכולה להגיד שהדשא והאדמה נותנים לי השראה, אבל זה לא מה שבאמת מרגש אותי. פעולת העיצוב קשורה אצלי בתהליך היצור, בגילוי הפוטנציאל. זה מה שנותן לי השראה - למצוא משהו שאפשר לשנות או שאפשר להשתמש בו לצרכים אחרים, לקחת חומר שהוזנח ולרומם אותו, לזהות משהו שאיש לא ראה".

הפלייסמטים החדשים שלה הם דוגמה טובה לכך. הם מלבניים, עשויים מעיגולי ויניל שמחוברים זה לזה, אבל אינם מכסים את שטחו של כל הפלייסמט, כך שנשארים חלקים ריקים בין עיגול עיגול. "לקחתי משהו מגעיל, שדומה למפות הפלסטיק של הסבתות שלנו, ועשיתי ממנו משהו אחר לגמרי", היא אומרת.

היא לא מתגאה בהישג טכנולוגי או באסתטיקה עיצובית, אלא בכך שקל מאוד לנקות את מוצריה. "זה כמו דת בשבילי. לא מעניין אותי לייצר משהו שמוכרחים לגהץ או לכבס. הכלב שלך יכול לחרבן על זה ואפשר לנקות את זה בקלות. הפלייסמטים עם ההדפסים נחמדים, אבל מה שהופך אותם בעיני למאוד נחמדים הוא שאפשר לשים אותם מתחת לברז ולשטוף את הקטשופ".

כך היא גם מסבירה את השימוש שלה בפי-וי-סי, שאינו נתפש כחומר ידידותי לסביבה. "תהליך הייצור כבר לא רעיל כפי שהיה וקל לנקות את הקירות והרצפות שאנו מצפים. יש לזה גם יתרונות אקולוגיים - מאחר שלא צריך לכבס אותם, זה חוסך מים ושימוש בכימיקלים מזהמים".

צ'ילוויץ' יוצאת דופן משום שהיא גם מייצרת את העיצובים שלה. אפילו קארים ראשיד, היא אומרת, מעצב בשביל חברות רבות, ולכן היא גאה שהחברה שבראשה היא עומדת נושאת את שמה. אחד הדברים החשובים שמעצבים לא מבינים, לדעתה, הוא שצריך גם לדעת למכור.

"אחרי שסיפקתי את Raybowls לחנות של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, באתי לשם בכל יום כדי לבדוק כמה קערות נמכרו", היא אומרת. "מעצבים חושבים שאם מכרת לחנות זה מספיק. מה שהם לא מבינים, ואת זה למדתי אחרי מיליון טעויות, הוא שהמכירה לחנות היא רק חצי מהעבודה. החצי האחר הוא לדאוג שהלקוח יקנה את זה. לא משנה אם אתה פרילאנס, שכיר או עצמאי - בשורה התחתונה מי שמחליט אם המוצר שלך יצליח או לא זה הצרכן. יש המון דברים יפים שאיש אינו קונה. מעצבים לא מוערכים הם כנראה לא טובים או יקרים מדי. זו לא חוכמה לעצב משהו יפה, צריך לדעת לייצר משהו מסחרי".

צ'ילוויץ' טוענת שאינה מעצבת לעשירים, אף שמוצריה אינם זולים. את מוצריה אפשר למצוא כיום בבתי מלון ובמשרדי חברות רבות ברחבי העולם, בחנויות מוזיאונים ובחנויות שמתמחות במוצרים מעוצבים. בישראל מוצריה נמכרים ברשת הביטאט (מחיר התחלתי לפלייסמט: 60 שקלים). "גרמתי לכך שאנשים מוכנים לשלם יותר על פלייסמטים. בישראל הם אולי עדיין נחשבים יקרים". כשהיא נתקלת במוצרים שלה ברחבי העולם, היא מרגישה גאווה. "הייתי בבית קפה במדריד ופתאום ראיתי פלייסמט שלי. אמרתי את זה למלצר המסכן, והוא הסתכל עלי במבט מוזר - לא הבין מה אני רוצה ממנו".

איך משפיע עליה המשבר הכלכלי? "יש פשרות. מצד אחד, צריך לבלוט כדי לשרוד. מצד שני, החנויות רוצות להיות בטוח שימכרו ולא מוכנות להסתכן. כבעלת החברה אני מקפידה יותר על ניהול המלאי, מנסה להיות יעילה, בודקת את המחיר של כל דבר, אבל כמעצבת זה לא עצר אותי מלהמשיך לנסות לחדש".