השולחן היה פעם אדני רכבת

שלושה מעצבים שהקימו סטודיו חדש בדרום תל אביב ממחזרים חומרים, אבל מתכחשים להיותם חלק מהטרנד הירוק

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

לכל פריט בחלון הראווה של החנות שברחוב מסילת וולפסון 29 בשכונת פלורנטין בתל אביב מוצמדת תווית. ואולם, בניגוד למצופה, התווית לא מציינת את המחיר אלא אחוזי מיחזור: על רהיט אחד מצוין "90% ממוחזר", על השני "60% ממוחזר" וכן הלאה. רוב הפריטים דווקא אינם נראים ממוחזרים במובן הצפוי של המלה: הריהוט, שעשוי ברובו מעץ, מאופיין בקווים צנועים ונקיים ומשדר קלאסיות שאינה תלויה בטרנד כזה או אחר. מי שלא ישאל לא יידע שהשולחן, למשל, עשוי משאריות של אדני מסילת רכבת.

במקום שוכן סטודיו חדש לעיצוב, סטודיו "מסילה 29". המעצבים שהקימו אותו עובדים במקום, מייצרים חלק מהרהיטים בחלל הסמוך ומוכרים אותם בחנות. בסטודיו שלושה שותפים: שלומית לוי ויפעת זבירין, בוגרות המסלול לעיצוב ואמנות במכון האקדמי הטכנולוגי חולון, ואביטל לוי, אחיה של שלומית, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבית הספר אסכולה-מימד.

שמו של הסטודיו לקוח אמנם מהכתובת שבה הוא שוכן, אולם המעצבים אימצו את השם מסילה גם מתוך רצון לסלול דרך לתפישת עולם עיצובית שמתמחה בעיצוב למען איכות חיים. אין כאן עניין של טרנד ירוק כזה או אחר, אלא בחירה מודעת להתמקד בעיצוב בר-קיימא: תפישה שמזמינה אנשים לאמץ אורח חיים מאוזן יותר עם הסביבה.

"במשך השנים שעבדנו כמעצבים, כל אחד במסגרת אחרת, חיפשנו כיוון ומשמעות בעבודה היום-יומית", מספרת לוי. "ההחלטה לפתוח את הסטודיו נבעה מהרצון לפעול שלא על פי השטנץ. יש משהו אינטימי בעשייה שלנו, אין אצלנו סדרות. בכל פעם אנחנו פוגשים בחומר שמאלץ אותנו לחשוב ולפעול באופן שונה".

רוצים שאריות? תצטרכו לשלם

את החומרים הם מוצאים ברחובות ובמפעלים שיצרו אתם קשר. מאחר שלא מעט בעלי מפעלים כבר למדו שגם לשאריות יש ביקוש, הם גובים בעדן תשלום, מספרת לוי ומוסיפה: "אנחנו נתקלים בלא מעט אנשים שחושבים שאנחנו קצת משוגעים, ששואלים אם יש בזה פרנסה ומה זה השטויות האלה, או כמו שנגר אחד אמר לי פעם: 'מה את מביאה לי את זה, מה את עושה לי, אני אתן לך את העץ שלי, זה יותר נוח'. אבל למרות הפיתוי לקצר תהליכים, אנחנו מתעקשים".

איך מתבצע תהליך העבודה?

"יש חפצים זנוחים שאנחנו מוצאים ברחוב ומחיים מחדש. במקום לייצר אין-סוף אובייקטים אנחנו מציעים ליצור לאותו אובייקט אין-סוף חיים. אלו חומרים שאנחנו נתקלים בהם במקרה, חוקרים אותם ומשתדלים למצות אותם מבחינת חומר וקונצפט. בכל מקרה, אנחנו משתדלים לא להישאר ברמה של רדי-מייד אלא לקחת את החומר ולהוציא אותו מהקונטקסט שלו, שלא יהיה זכר לשימוש הקודם שלו. חשוב לנו שהרהיטים יעמדו בפני עצמם, שיהיה להם ערך אסתטי גבוה, שרמת הגימור תהיה גבוהה ושחייהם יהיו ארוכים.

"לפעמים זה גם עובד בצורה הפוכה, במקרה שיש לנו רעיון ואנחנו מחפשים איך לבצע אותו תוך שימוש חוזר בחומרים. אבל לא בכל מחיר. יש דברים שתיכננו לעשות והחלטנו לוותר עליהם מכיוון שלא רצינו ליצור מוצרים יקרים מדי. אנחנו לא רוצים להפוך את החנות לכזאת שמיועדת לאלפיון העליון, רק מכיוון שהצלחנו בתהליך יקר ומסובך ליצור מוצר ממוחזר".

.

לא מיחזור לשם המיחזור

על הקונספט של אחוזי המיחזור, שעשוי להיראות כתרגיל שיווקי, אומרת לוי ש"זה לא מדע מדויק", אלא הערכה כללית לפי סוג החומרים שבהם נעשה שימוש. מעבר לכך, "רצינו להיזהר ולא להגיד שמכיוון שחלק מהמוצר ממוחזר אז הרהיט ירוק. חשוב לנו להתרחק מהפנאטיות והנוקשות שמלוות את התחום הזה לפעמים. אנחנו לא מתייפייפים ואומרים שהכל ירוק, ולא רצינו שהעיקרון יבוא על חשבון התוצאה הסופית. במקרה של הפוף, למשל, בפנים הוא מלא בשאריות של בדים, אבל מכיוון שהיה לנו חשוב מבחינה עיצובית שיהיה אפשר לראות אותן עטפנו אותו בפלסטיק שקוף.

"בנוסף לכך, ישנו העניין של תהליך הייצור. לא ניקח משהו ונמחזר אותו רק בשביל להגיד שמיחזרנו אם בזמן הייצור שלו יצרנו נזק אחר לסביבה, כמו שריפת חומרים רעילים, לדוגמה. אנחנו משתדלים לייצר בסטודיו את מה שאפשר. זו גם אחת הסיבות למיקום של הסטודיו. כל הספקים ואנשי המקצוע נמצאים במרחק הליכה. צריך רק לצאת מהדלת".

מחירים: שולחנות ב-600-4,000 ש', מנורות ב-200-800 ש', פופים ב-200-250 ש', קערות, אגרטלים ושעונים ב-200-400 ש'