חשיפה פרטית

שטיחים פרסיים וטורקיים עתיקים מכסים את רצפות ביתו של האדריכל משה בכר בהרצליה. על הקירות תלויות עבודות אמנות ישראלית עכשווית, ובחלל שביניהם פזורים בערבוביה מוקפדת שולחנות בול ואמפיר, רהיטי קסטיאל, ואן דר רואה ופיליפ סטארק. "כל האוספים האלה חיים יחד בשלום?" אני שואלת. "את רואה" עונה בכר, "זה מסתדר".

האוספים של בכר מלווים אותו לאורך השנים. נוכחותם משפיעה על עיצוב הבית, ומשתלבת בו עד שנדמה כאילו נבנה סביבם. "קשה לי להיפרד מדברים, אני אספן כפייתי" מודה בכר, "יש לי מחלה קשה לשטיחים ישנים. סוחרים מביאים לי שטיחים, וכשאני רואה משהו יפה וטוב קשה לי לסרב. קשה לי לסרב גם במכירות פומביות; אמנות ישראלית אני אוסף במשך שנים, ויש לי הרבה רהיטים מקסטיאל - אנחנו כמו משפחה".

תופעת הלוואי של ה"מחלה" היא נפח מרשים של אוספים, שלמרות החיבור הבלתי שיגרתי בין מזרח ומערב, עתיק ועכשווי ניכר בהם סגנונו המובחן של בעל הבית. חפצי הנוי ועבודות האמנות עוטפים את פנים הבית בחום, ומשרים תחושה שורשית של ביתיות שנרכשה בשנים רבות של אספנות כפייתית.

הדומיננטיות של האוספים היא רכיב משפיע בעיצוב הבית: "בשל האוספים הרבים על הרקע להיות ניטרלי" מסביר בכר, "אחרת נוצר עומס". קירות זכוכית, רצפת טרבנטין שחורה, עץ אמבויה כהה וקירות לבנים מספקים את הרקע האידיאלי לפריטים הייחודיים, ואינם מתחרים עמם על תשומת הלב.

הבית ששיפץ בכר בהרצליה פיתוח היה ביסודו סטנדרטי ופשוט: "שני בתי 'עמי ותמי' שצורפו זה לזה בגג רעפים" הוא משחזר. התכנון הבסיסי של הבית שימש נקודת מוצא לעיצוב: "הרבה פעמים החיסרון הופך ליתרון, והאילוצים הם שהופכים את הבית למיוחד יותר ושבלוני פחות". המטרה בשיפוץ לא הייתה להרוס את הבית הקיים אלא להפוך אותו לעדכני יותר, תוך התאמת החלוקה הפנימית לצרכי המשפחה המודרנית ואת המעטפת החיצונית לאסתטיקה בת זמננו.

החלוקה למפלסים נותרה כשהייתה: מפלס מרכזי המיועד לאירוח ומאכלס גם משרד קטן, קומת קרקע ששימשה בעבר כמרתף וקומה שנייה, המיועדות שתיהן למגורים. מפלס הכניסה הוא חלל פתוח, המחולק באמצעות הצבה חופשית של רהיטים ופריטים נבחרים מהאוסף. שטיח פארחן עתיק הפרוש על רצפת הטרבנטין מגדיר אזור ישיבה ובו שתי כורסאות של ואן דר רואה, שבדומה לאחיותיהן המקוריות בביתן ברצלונה צופות אל קיר הזכוכית והבריכה שבגינה.

לצד האח פינת ישיבה נוספת, עם שטיח טורקי בן 150 שנה וספת עור בצבע בז' של הופמן. בהמשך לסלון - פינת האוכל, שבמרכזה שולחן של פורו וכיסאות של פיליפ סטארק. עבודות האמנות של משה קופפרמן, ריטה אלימה, יובל שאול ושיבץ כהן ניבטות מכל עבר ומשלימות את האווירה התרבותית המעודכנת במפלס המרכזי.

במבואה לחלל הסלון מסמנים שני גרמי מדרגות את המעבר אל מפלסי הבית הנוספים, הפונים - כמו הסלון ופינת האוכל - אל הבריכה והגינה המטופחת שתכנן בכר. המפלס העליון מיועד "לגדולים" ובו חדר מרגוע מרוהט בשזלונג של ואן דר רואה וכורסאות עור בעיצוב דני, שירותים ומקלחת לאורחים בגוני שחור לבן, וחדר שינה מרכזי המתהדר אף הוא ברהיטי מעצבים ובעתיקות.

במפלס התחתון, ששימש במקור לחניה ולמחסנים, יש שלושה חדרי ילדים, אמבטיות וחדרי שירות. בכר חפר וחשף את החלקים שמתחת לפני האדמה בקומה התחתונה, והפך אותה מקומת מרתף לקומת קרקע: "אני פועל לפי מה שמתאים לבית, כדי לנצל את המקסימום ולהמיר את הפונקציות כשצריך". כך הפכה קומת החניה לקומת הילדים, והסלון הצר לחלל אירוח רחב ידיים. "הסטנדרטים של פעם היו שונים" הוא מסביר, "פעם חשבו אחרת. היה חשוב שיהיה מחסן לבקבוקי חלב, ולא סלון גדול".

גם כלפי חוץ עודכן הבית, ונערכו בו מספר שינויים. גג הרעפים השגרתי הוחלף בגג נחושת, שהפך לסימן ההיכר של בכר ומפאר בתים שתכנן בסביון, כפר שמריהו והרצליה פיתוח. חזית הבית שונתה אף היא - צורת ה-A שיצר גג הרעפים נראתה לבכר מיושנת, וכדי לשנותה נבנה קיר מלבני בחזית הכניסה שמסתיר את שיפולי הגג. צמח מטפס זריז כיסה במהירות את הקיר החדש, והפך אותו לעובדה שאין לערער עליה.

שינויים נוספים נערכו במעטפת החיצונית של הבית: החזית הצפונית היא המעניינת ביותר - בחלק זה נחשף השלד, מהמבנה המקורי נותרו עמודים וקורות בלבד, והפתחים שנוצרו נאטמו בזכוכית ירקרקה. החדרים הסדורים לאורך הפאה הצפונית של הבית - הסלון, פינת האוכל וחדרי המגורים - פונים כולם בחזית שקופה אל הגינה והבריכה.

התכנון של בכר הפך את הבית המאסיבי לבית זכוכית אלגנטי. העיצוב התחשב בתכנון המקורי ובתנאי השטח, תוך ניצול מרבי של הפוטנציאל האסתטי והפונקציונלי, ומבלי שאחד יבוא על חשבון השני. שקיפות הזכוכית לא פוגעת בפרטיות הדיירים אלא מתוכננת בחוכמה, והצורך במשרד במפלס הכניסה אינו פוגם באסתטיקה של חלל האירוח. מעל לכל נשמר מקום של כבוד לאוספים המרשימים המאכלסים את הבית, המשמש עבורם משכן הולם.

בדרך כלל עוברות רצפות הטרבנטין טיפול בחומר אקרילי או בסיליקון, שתפקידו לסתום את החורים בחומר. באזורים בהם קיים חשש להמצאות חיידקים, כמו במטבח או בשירותים, מומלץ להשתמש בחומר המעובד; במקומות בהם אין חשש כזה ממליץ בכר על החומר בצורתו הלא מעובדת, שמוזילה מאוד את השימוש בו. המראה המתקבל מחוספס יותר מהטרבנטין המעובד, ופחות חלק ונקי. "הטרבנטין הגולמי נראה מראש 'מלוכלך', ולכן קל יותר לתחזוקה" מסביר בכר.

כל חדרי האמבטיה בבית מעוצבים באותם חומרים וצבעים: שיש שחור, קירות לבנים, מראות ועץ אלון מושחר. כדי שלא להכביד על המראה, במיוחד בחדרי אמבטיה קטנים, צופו בשיש אזורים מוגבלים בלבד. המראות והקירות, הצבועים בצבע שמן לבן, מקלים על כובד השיש השחור וחוסכים בעלויות מיותרות.

דלתות החדרים שנותרו מהבית הישן חודשו וסביבן הותקנו פנלים מעץ צבוע לבן, המקנים להם מראה מרשים.

על קירות הזכוכית הותקנו וילונות עשויים בד הצללה, לשמירה על פרטיות ולחסימת האור. "הבד עולה גרוש וחצי, אבל נראה כמו מליון דולר כשהוא ליד קיר זכוכית וריהוט עתיק. זו דוגמה לאיזון נכון של תקציב, אנשים יוציאו הרבה מאוד כסף על וילונות יקרים. זה לא שאני לא אוהב בד דמשקאי, אבל אני אעשה ממנו כריות, ולא וילון שדורש מטרים רבים" אומר בכר.

בכר מקפיד על עיצוב הצמחייה בבתים שהוא מתכנן: "את עצי ההדר הבאנו גדולים. אני בעד להביא כמה שיותר עצים בוגרים; זה נותן אפקט משמעותי - זה דבר שלא הייתי חוסך בו. הצמיחה מהירה, ולא צריך לחכות עשר שנים; תוך שנה נהיה עץ יפה".

מגרש גדול, צמחייה עבותה ועצים גבוהים שומרים על פרטיות הדיירים גם כשהקירות עשויים זכוכית. "זה לא פתרון שהייתי מציע לאנשים בתל אביב" אומר בכר. כשקירות החדר עשויים זכוכית, יועבר האחסון לחדרי ארונות בחדרים הפנימיים של הבית. יחד עם זאת ניתן להציב רהיטים לצד קיר הזכוכית, אם גב הרהיט אסתטי ועבר טיפול מתאים לחשיפה לשמש.