הם גרים מעליי. הם לא מפסיקים לריב. היא אוהבת לנעול נעלי עקב, זאת אומרת - היא לא חולצת אותן ישר כשהיא מגיעה לביתה כמו שאר הנשים, אלא ממשיכה להסתובב איתן. אני צריך לחטוף את זה על הראש. הוא, אוהב להקדיש צעדים כשהוא רב; הליכה רוטנת בשביל להראות שהוא קם משם. והוא קם משם, לפחות פעם בשבוע שהוא קם משם. והולך. הם זורקים דברים כשהם רבים.
אני צריך לחטוף את זה על הראש. לפחות פעם בשבוע שאני חוטף את זה על הראש. הם רומסים את התיקרה שלי, הם מייצרים לי יין על הקרקפת. הם לא רבים באמת, הם רק הולכים זה מזה בהפגנתיות. כל פעם מחדש. בלילות שזה קורה אני סופר את השניות שבין המשפט האחרון להליכה ההפגנתית של אחד מהם. לקימה, לרטינה הברכית, ולצעדים המגושמים במתכוון. אני סופר את השניות כמו בין הברק לרעם; ככל שהרווח קטן יותר, הריב יגיע ואיתו הגשם. אני מעסיק אותי בספירה כשזה קורה. למעשה, אני לא יכול לחזור לענייני עד שהגשם שלהם לא יירד. אני סופר.
אני לא נתקע עם סוכר לעולם, אבל באותה פעם ראיתי בכך צורך. הלכתי על זה באופן מילולי; כפית בידי, אחת. דפקתי בדלת וחיכיתי. היא זאת שניגשה אל הדלת, יכולת לשמוע את זה לפי רעש נעליה.
"שלום, אני השכן מלמטה, אפשר לקבל כפית סוכר?"
"בוודאי, בוא תכנס".
*******
מישהו נכנס בצעדים מדודים לבית של אלה שמעליו. מישהו מנסה לחשב איך הוא ישמע לעצמו - אם היה - למטה, מתחתיו. מישהו לא מצליח בזה. מישהו אוחז כפית, נאמן לפיזיות של המילוליות. הפיזיות המילולית היא הנצחון על החיים. מישהו נותן את הכפית הריקה שלו למישהי. מישהו מחכה כמו כלב ים (אף אחד לא ימחא כפיים, זו רק כפית סוכר). הוא ממתין ומסתכל.
אין בסלונם ספה, אלא רק כורסאות בודדות. שורה של כורסאות מכל מיני סוגים זה לצד זה. מוזיאון שעווה של עולם הכורסאות. כל אחת נצמדת לשניה, לכל אחת דיעה משלה. על שולחנם קערת פירות מפלסטיק, הכוללת תפוז, אפרסק, ענבים (אדומים), אננס. התפוז מעוך, אחד מהענבים מופרד מהאשכול. חוץ מזה הכל במקום. ממול הספות טלוויזיה חדישה, המסגרת השחורה שסביב למסך לוקחת כמה סינטמטרים טובים, הוא עדיין לא מורגל לכך. כרגע, זה נראה לו השגת גבול של אינצ'ים. עם הזמן הדברים האלה עוברים. הוא מחשב איך ביתם נראה לאחר ריב. הם נוהגים לזרוק דברים. בין הספירות, הוא מהמר על דברים לפי רעש הנחיתה. הוא שואל את עצמו מה הם יזרקו בריב הבא. הוא לוקח את הענב הבודד ומכניס אותו לכיסו.
"בבקשה", היא אוחזת את כפית הסוכר ומגישה לו אותה. היא מסתכלת על הכפית בזמן שהיא מגישה אותה. לאחר מכן, היא משתחררת מהעול של עצמה ומסתכלת עליו. אם היה זה מירוץ שליחים, הוא היה המהיר מביניהם; המהירים הם או הראשונים או האחרונים.
"תודה רבה", הוא אמר והלך עם זה הלאה. הוא ירד את המדרגות עם הכפית המלאה. הוא נזהר שלא ייפלו גרגירים. הוא הגיע אל כוס הקפה שלו (לפני כן השאיר את דלת ביתו פתוחה ונכנס אליה כשגבו דוחף אותה), הכניס את הכפית וערבב. הוא שואל את עצמו מה הם יזרקו בריב הבא. זה יהיה הכל חוץ מדבר אחד.