בשביל דיאנה, היו אלה חיים אחרים. היא נחלצה ממשפחתה, איכשהו, ונחתה בקומונה הזאת. הכל התחיל בשיטוט ברחובות, אבל אחרי זה היא הצטרפה אליהם. הם היו קבוצה של חמישה צעירים. כולם ברחו מהבתים שלהם ופלשו לבית דירות. זה היה בניין עזוב, כזה שמחכה לצו הריסה, אבל זה היה מספיק. זה כל מה שהם היו צריכים.
מדי פעם הגיעו אנשים והסתכלו מלמטה, אנשי נדל"ן. העירייה טענה שהבניין שייך לה, אבל לא הכל היה ברור. נשאר זקן אחד עם ניירות. הם חיכו שהוא ימות, העירייה. ואז.
זה היה בניין מהמנדט הבריטי. הוא התכלה ונהרס עם השנים. היו לו חלונות עם מסגרת עבה ומרפסות עגולות. לזקן היה בן שגר בחו"ל. הוא טיפל בעניינים, אבל לא באמת. אם היה גר בארץ היה מטפל בזה כמו שצריך. הוא התחתן עם אמריקאית, ומדי פעם חשב לחזור ארצה עם אשתו. הוא תכנן על הבניין הזה. אולי להשכיר. בטח שלהשכיר. אחרי זה, לגור בו. לחיות חיים מלאי שלווה בתל אביב. מדי פעם הוא מעלה את הרעיון לאשתו, אבל היא לא באמת רוצה. אחרי הכל, היא כל מה שיש לו. הוא גם מחכה שאביו ימות וכך יהיה לו פחות עצוב במחשבות.
דיאנה הצטרפה לדירה. לא כולם קיבלו אותה יפה. אחרי הכל, הסקפטיות יוצאת להם מהאוזניים. החיים לימדו אותם להטיל ספק בכל דבר, בכל אחד. הם לא מאמינים לאף אחד. גם לה עשו בעיות; הם חשבו שהיא לא באמת שייכת אליהם. הם בחנו אותה בכל פעם, עם כל משפט שאמרה. זוהי דרך ידועה; לתת הרגשה למישהו אחר שהוא מעליך, לא מספיק אומלל בשביל המקום אותו הוא מבקש. לגרום לו להניח לאנשים עם בעיות אמיתיות ולא להתערב בענייניהם. דיאנה לא ויתרה.
היא הוכיחה את יכולתה אם אפשר לקרוא לזה כך כאומללה. והיא באמת הייתה כך. אביה היה סופר שלא כתב כבר תקופה. הוא היה מרביץ לה כשהיה חוזר שתוי. אימה למדה לחיות עם זה, אבל דיאנה לא ויתרה. כמוה. היא שונאת את אימה בשל כך. כשאחיה של דיאנה נמצא בצבא, אין אף אחד שיגן עליהם. היא כמעט ושכנעה את אימה לעזוב את הבית באחת הפעמים.
הדירה שהם פלשו אליה הייתה מסריחה מצואה. רומאן, מנהיג החבורה, טיפס דרך צינור המים החלוד ובדק את השטח. הוא נכנס מהחלון והריח כמעט והמית אותו. הוא שם את החולצה על פניו, ובעט בדלת הכניסה. אחרי זה ירד אליהם ואמר להם שמצא משהו שיספיק לימים הקרובים. הם ניקו את זה במשך כמה ימים. הם נעזרו בצינור המים שחיברו מחצר המכולת. המוכר נתן להם. הוא גם נתן להם לחמים וגבינות. הם טרפו את זה. דיאנה ניקתה הכי הרבה.
הם ידעו שמה שיש להם הוא דבר זמני, אבל זה כל מה שהיה. בלילות היו יוצאים ופורצים לבתים של אחרים. הם היו אוגרים אוכל ומחלקים אותו שווה בשווה. דיאנה התחילה לספר את כולם, היה לה ניסיון בזה. השיער היה מתפזר על ריצפת הדירה שפלשו אליה. היא סיפרה אחד, אחד. פעם בחודש. הם החביאו את השיער באחד הפחים הרחוקים. כמה שפחות עקבות. הם היו משתמשים בנרות. חוץ מדיאנה, כולם כבר קיימו יחסי מין. רומאן אחז בדיאנה לילה אחד כשהיה שיכור, היא ראתה את אותו מבט שהיה (שיש) לאביה. היא הורידה אותו מזה. תמיד היו לה מספריים בכיס. למחרת בבוקר הוא התנצל, והיא סלחה לו. זה כל מה שהיה לה לעשות.
בעל המכולת אמר לדיאנה שמישהו עבר והשאיר פתק. הוא אמר שהטיפוס הזה הסתובב עם עשרות צילומים של אותו פתק, וחילק אותם באזור. הוא אמר שלפי התיאור, זה אמור להיות בשבילה. דיאנה שאלה את בעל המכולת אם הוא אמר לו שהוא יודע היכן היא. הוא אמר שלא. אבל הוא אמר שאולי היא צריכה לקרוא את זה. הוא אמר שלפעמים אחרי שנים מבינים. ושלא לכולם יש חיים קלים. לא לאלה שסבלו, ולא לאלה שסבלו בגלל הסבל של האחרים. דיאנה לקחה את זה. היא שמה את זה בכיס של המספריים. היא לא שיתפה את כולם בזה. היא לא שיתפה אף אחד מהם. היא לקחה את זה וישבה על הספסל של הגן. בעוד כמה שעות כולם יתנקזו לפה, אבל עכשיו, בשעת בין ערביים, היא יכולה לקרוא את זה לבד.