לפעמים כוס מים היא רק כוס מים

חדשנות? אין דבר כזה. יגיד לכם המעצב קארל מגנוסון, המבקר בימים אלה בישראל. שום דבר בעצם לא משתנה

כשהמעצב קארל מגנוסון רוצה לספר על מקורות ההשראה שלו, הוא פותח את צג המחשב הנייד שלו ומראה מצגת של עשרות תצלומים שצילם ברחבי העולם. אין שם כיסאות מעוצבים, חללים מפוארים או סביבות עבודה יוצאות דופן, אלא הבזקים של חיי יומיום, שמגנוסון מוצא בהם קסם. מגנוסון מאמין שאין דבר חדש באמת: חדשנות היא בעצם שילוב יוצא דופן של רעיונות קיימים, הוא אומר. וכך אמנם פועל האוסף של תצלומיו.

מגנוסון, בן 68, נולד בשבדיה וגדל בטורונטו שבקנדה. הוא למד ארכיטקטורה ועיצוב וב-1966 הצטרף למשרד של צ'ארלס אימס כמעצב צעיר. מ-1976 עיצב לחברת הריהוט האמריקאית Knoll ולאחר שפרש ממנה ב-2005 הקים משרד עצמאי בניו יורק. השבוע ביקר בישראל לרגל השקת Marketplace, יחידת ריהוט משרדית שעיצב לחברת טקניון פיניש: שולחן עבודה גדל ממדים, פשוט ומהיר להתקנה או לשינוי, המיועד לשילוב של טכנולוגיה מתקדמת.

הסקיצה הראשונה של "מרקטפלייס" בנויה משתי חפיסות טובלרון מחוברות זו לזו שנמצאות בין שתי חפיסות שוקולד רגילות. את צדה של העמדה עיצב בהשראת ג'ריקן, ואילו הצבע הצהוב נלקח מעולם התוכן של אתרי הבנייה, מהקסדות והטרקטורים הצהובים ומאבני הלגו, שמרמזים כולם על סביבה שעובדים בה.

במבט ראשון עמדת העבודה נראית צפופה מאוד. מגנוסון אומר שהדבר נובע משני שיקולים. האחד הוא, כצפוי, הניסיון לחסוך במקום ובדמי שכירות ולאכסן כמה שיותר עובדים במקום אחד. השיקול השני שהנחה אותו בעיצוב נובע מתרבות הצעירים, שלדבריו רגילים לעבוד יחד כבר מימיהם כסטודנטים מסביב לשולחנות הגדולים שבספרייה ובשולחנות הקפיטריה. "הם אוהבים להיות בקבוצות. ככה כולם יודעים מה קורה, מרגישים זה את זה ויוצרים קהילה", הוא אומר. "אני זוכר שקיבלתי משרד פינתי ואחרי כמה דקות כבר היה לי משעמם והרגשתי מחוץ לעניינים. העובדה שכולם משתמשים יותר ויותר באי-מייל ובתוכנות מסרים מיידיים גם גורמת לכך שמדברים פחות, מה ששומר על מפלס רעש נמוך יותר".

לפני שהוא מציג את "מרקטפלייס" משוטטת המצגת שלו בין דימויים כמו רישומי תווים של בטהובן, עיפרון על נייר, שחלקם מחוקים באיקס גדול. מגנוסון מתייחס לסקיצה הזאת בדומה לסקיצות של מעצבים; לוח עץ ששימש לוח מודעות ומה שנשאר הם רק הסיכות וקרעי ניירות; שלט של בר אמריקאי שצילם בחודש יולי ועדיין נשארו מסביבו קישוטי חג המולד; קונוסים כתומים על כביש, גב של משאית, כיס של ג'ינס. בכולם הוא מוצא יופי.

גם גב של משאית זה יופי

משרדים בעיצובו של מגנוסון (צ': יחצ)

אין לו שום בעיה שאנשים יראו את הריהוט שלו ויגידו שאין בו שום דבר חדש

לאחר מכן הוא מראה מכונית ספורט אדומה ובוהקת משנות ה-50 ומתלהב ממנה כאילו ראה אותה עכשיו בפעם הראשונה. את סוד המשיכה שלה הוא תולה בכך שהיא בו בזמן גם יפה וגם מכוערת. הניגוד הוא זה שהופך אותה למעניינת בעבורו - והוא גם יכול להסביר את הדרך שבה הוא מעצב: הוא מבקש למצוא ניגוד בין הייעוד של הרהיט לבין האסתטיקה שלו, אבל לא ליצור מפלצת עיצובית שתמשוך את כל תשומת הלב.

"הלקוח בדרך כלל יודע מה הוא רוצה, אבל הרבה פעמים הרצון שלו מלווה בבקשה ליצור משהו שלא היה קודם לכן, שלא יהיה אפשר להוריד ממנו את העיניים", מסביר מגנוסון. "הבעיה באובייקטים שכולם מתפעלים מהם היא שבסוף אף אחד לא רוצה לקנות אותם. כלומר, אם מדובר בריהוט משרדי, אני מאמין שתפקידי ליצור אובייקט שייראה מתאים גם אם יהיו 600 ממנו במקום אחד. העיצוב לא צריך להיות הכוכב, הוא אמור לשרת את הפרויקט. ברגע שיש לך מוצר שרק אומר ‘תסתכלו עלי', אתה בבעיה". את סלידתו מתופעת הכוכבים הוא תולה בחינוך הסקנדינבי שקיבל.

במשרדו של אימס, הוא מציין, "התאהבתי ברעיון שאובייקט שמיוצר בכמויות גדולות יכול ליצור הבדל אמיתי בתרבות ובמרחב שבהם אנו חיים, ונראה שריהוט הוא תחום חשוב ומעניין לחקור את הרעיונות האלו".

בתחום של עיצוב בר קיימא, מגנוסון נוקט גישה שונה מזו של טרנד המיחזור: הוא מתעניין בשאלות כמו סוג העץ שבו נעשה שימוש, שרצוי שיגיע מיערות המיועדים לכך, אופן השינוע והמקום שהמוצר תופס, וגם מה קורה למוצר אחרי שמשתמשים בו. אם לדוגמה צריך להחליף בו חלק, מה צריך לעשות בשביל שזה יקרה, איך משנעים אותו, כמה ניירת צריך למלא (וניירת פירושה עוד עצים), והאם בסוף יהיה צורך לקנות כיסא חדש ולזרוק את הישן לפח או שמספיק יהיה להחליף חלק אחד ולמחזר את המקולקל.

לדבריו, אין לו שום בעיה שאנשים יראו את הריהוט שלו ויגידו שאין בו שום דבר חדש. "קח לדוגמה את הכיסא של אימס", הוא אומר. "הוא לא השתנה, זה אנחנו שהשתנינו. ראינו כבר כל כך הרבה מוצרים ששונו רק למטרת שינוי מבלי שיהיה בכך שום צורך. יש משהו מנחם בידיעה שיש דברים שלא השתנו גם אחרי זמן רב כל כך. למשל, כוס מים. מה יכול להיות יותר פשוט מזה. גם לפני 2,000 שנה אני משער שהיה מי שאמר ‘אני אקח רק כוס מים. זה בדיוק מה שאני רוצה'".